אסתטיקה של מוות ידוע מראש/ קרן ענבי

מאת: קרן ענבי

אסתטיקה של מוות ידוע מראש/ קרן ענבי

על המוות והחיים בתערוכות היחיד של קאי אלטוף ונאן גולדין במוזיאון לאמנות מודרנית (מומה), ניו יורק
תחושה של חבטה מלווה את הביקור בתערוכות היחיד של נאן גולדין (Nan Goldin) וקאי אלטוף (Kai Althoff) המוצגות בימים אלו בין שלל התערוכות במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (המומה) ומציגות הצפה של דימויים שמתארים חיים חבוטים, מאובקים ובעיקר חסרי שליטה. כל אחד מהם רותם בדרך אחרת את האמנות כמנגנון שליטה, בניסיון לעשות סדר במבנים הלכאורה מוצקים שקיימים בחברה ובחיינו הפרטיים.
גולדין כותבת בטקסט התערוכה: "ה'בלדה על תלות מינית' היא היומן שאני מאפשרת לאנשים לקרוא. היומן הוא הצורה שלי לשלוט על חיי. הוא מאפשר לי לתעד באובססיביות כל פרט. זה מאפשר לי לזכור". היצירה מוקדשת לאחותה הגדולה ברברה הולי גולדין שהתאבדה בגיל 18, ולזכרם של עשרים ושבעה מחבריה שמתו בנסיבות שונות, רבים מהם מופיעים ביצירה ושמותיהם מצוינים בסיום בשקופית ישירה ומצמררת.
היצירה 'The Ballad of Sexual Dependcy' (ככותרת של אחד משיריו של ברטולד ברכט מן המחזה 'אופרה בגרוש', 1928) היא מצגת של 690 שקופיות ברצף של 42 דקות מהפנתות, מלווה בפס קול מוסיקאלי החל ממריה קלאס, דרך פופ, פאנק ורוק, משרטטת נרטיב אישי וחושפני של חוויותיה של גולדין וחבריה באזור בוסטון שם נולדה וגדלה, וגם בניו יורק, ברלין ועוד. 
1
2
גולדין (נ.1953) יצרה את הבלדה בין השנים 1979-2004 וכבר במהלך שנות השמונים החלה להציג אותה בחללים שונים ברחבי העולם ובעיקר בניו יורק, לונדון ושיקגו. היא החלה לצבור פרסום רב ומוניטין, וב- 1986 יצאה לאור גרסת הספר בהוצאת Aperture היוקרתית, מהלך שסימן את גולדין כאחת הנשים אמניות צלמות המרכזיות. באותן שנים הכוכבת הצעירה של הצילום הייתה האמנית סינדי שרמן שהתפרסמה עם סדרת 'תצלומי סטילס קולנועיים' שנוצרו בין השנים 1977-1980. צילומים מבוימים היטב שנראים כאילו נלקחו מסרטי פילם נאוור של שנות ה- 50, והציגו בין השאר סטריאוטיפיים מגדריים. כדוקומנטרית של ריאליזם חברתי גולדין הציגה בדיוק את ההיפך הגמור משרמן, אך בשונה למשל מדיאן ארבוס גולדין הטיחה בצופים אוטוביוגרפיה אישית, ישירה וחסרת רחמים.   
3, נאן גלדין
4, נאן גולדין
בגלריה שמתפקדת כמבואה לאולם ההקרנה מוצגת תערוכה מאוסף המוזיאון של הדימויים האייקונים המוכרים מאד מהבלדה כמו למשל התצלום מ-1984 'נאן חודש אחרי שהוכתה'. בתוך האולם הקרנה של חוויה ויזואלית עם התחלה אמצע וסוף ידוע מראש. השקופיות אנושיות, מציגות את החיים בשיא כיעורם, אנשים ברגעים קשים, כמו גם בנאליים, מעטים מהם שמחים. אקסטזה וכאב מתערבבים ביחד, טקסים יומיומיים של מקלחות, הזרקת סמים, סקס. השקופיות מוצגות בסדרות של נושאים או מצבים שחלקם קשים לצפייה ומביכים אפילו היום בעולם מוצף דימויים של רשתות חברתיות. הסנאפ שוט של גולדין מדגיש שהפרטי הוא הציבורי, והוא הכל חוץ מייצוגי וכאן אולי טמון ההבדל הגדול בין החיים לבין צילום של החיים. העולם שגולדין מראה לנו מצטייר כמקום מפחיד, לא בטוח. זהו גם הדימוי המרכזי של קאי אלטוף על המציאות, והוא מוסיף עליו תחושות של ארעיות ונדודים. תערוכת היחיד של אלטוף (נ. 1953, גרמניה) 'And then leave me to the common swifts' היא למעשה רטרוספקטיבה של ארבע עשורים של אמנות הכוללים גם ציורים מהילדות. בראיונות ושיחות לרגל התערוכה הוא מתייחס לעיסוק באמנות מגיל צעיר, לסוגיית הבחירה או לא באמנות ועל הפריבילגיה להיות אמן. 
5- קאי אלטוף
אלטוף שהוא גם האוצר ומעצב התערוכה ממקם את הצופים בחלל סגור. תקרת האולם שנעטפה בבד לבן וקליל מייצרת חוויה של אוהל, מקום זמני. לעומתה רצפת עץ לבנה ומוגבהת שנבנתה במיוחד לתערוכה מזכירה מקום קבוע, יותר: צריף, בית, או אולי מחסן. הצופה נדרש לעלות מעט לחלל המוגבה ולהיכנס לתוך עולמו המסויט של אלטוף שהוא בעצם המציאות של כולנו. 
6- קאי אלטוף
אם אצל גולדין השקופיות מסודרות בסדרות של נושאים ומצבים שיש בהן הגיון, אצל אלטוף ה'חיים' מגובבים כמו במחסן. התערוכה הולכת ומתפתחת, בכניסה מוצגות סדרות מאורגנות יותר שמציגות סצנות מורבידיות. ההיגיון מתמוסס ככל שהתערוכה מתקדמת, מציתה סצנות של גילוי ופליאה כאילו אנו סורקים עליית גג מאובקת, או חנות עתיקות בשוק פשפשים. מבוך של סביבות הכוללות למעלה ממאתיים עבודות: רישומים, ציורים, פסלים, רדי מייד של חפצים שנמצאו ברחוב הנושאים עימם זיכרונות אישיים כמו גם קולקטיביים ועבודות סאונד. בתוך כל אלו בולט שהציור הוא השפה המרכזית שלו כשם שהצילום הוא חלק בלתי נפרד מגולדין. הציור כשפה שניתן להרחיב את הגבולות שלה מפיגורטיבי לאקספרסיוניזם, אבסטרקט, סוריאליזם ומדקורטיבי למופשט. לאלטוף כתב יד ציורי מזוהה ולמרות זאת הוא מסרב להתחייב על סגנון אחד. בציורים מתוארות סצנות נרטיביות הכוללות גברים, נשים, חיות, נופים וחסידים (החל מ-2009 אלטוף מתגורר בשכונת קראון הייטס שבברוקלין, ניו יורק, שכונה שמתאפיינת בקהילה יהודית אורתודוקסית גדולה). הציור שלו מתפקד כאובייקט, כפסל בסביבות המבוימות. התערוכה נפתחת ונסגרת עם עגלות עמוסות בציורים לא גמורים, ממוסגרים, חלקם בכלל ארוזים.
קאי אלטוף- 7
ניידות, הגירה, תנועה, השעון המתקתק, הזמן שאוזל, הקמילה והריקבון, העצב. אלו הם רק חלק מההיבטים המשותפים לשתי תערוכות שנחוות כיומן אישי ואוניברסלי גם יחד. המציצנות שנכפית עלינו דרך מדיום הצילום של גולדין וההצצה בהצבות המגובבות והמאובקות של אלטוף חושפות פסיפס אנושי מרגש, זועק בדממה כמבקש מעט חמלה.  
_____________________________________________________________________

המוזיאון לאמנות מודרנית- מומה, ניו יורק
קאי אלטוף 'And then leave me to the common swifts' התערוכה מוצגת עד ה- 22 בינואר, 2017.
נאן גולדין 'The Ballad of Sexual Dependcy', התערוכה מוצגת עד ה- 12 בפברואר, 2017.
 
 
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.