זויה צ׳רקסקי, זוג מתגייר.

טבע דומם עם מקרר רוסי

טבע דומם עם מקרר רוסי
 
האמנית זויה צ'רקסקי חוזרת לציור ריאליסטי של הדבר שהיא מבינה בו טוב יותר מכולם: חוויית ההגירה מרוסיה. בדרך היא מנתצת ומנציחה סטריאוטיפים, מערבבת נוסטלגיה מתוקה עם כאב, ולא שוכחת לשים על השולחן סלט תפוחי אדמה.

 
(פורסם לראשונה במוסף באזז של כלכליסט)
האמנית זויה צ׳רקסקי בסטודיו (צילום: תומי הרפז) zoya_60017873
בדירתה באחד הרחובות השקטים ברמת גן, שם היא גרה עם בעלה סאני, יליד ניגריה, ובתם התינוקת ורה, מראה לי זויה צ׳רקסקי את העבודה האחרונה שעליה היא עובדת, ציור של זוג מתגייר. רואים בו זוג עולים מרוסיה עומד במטבח, האשה עם מטפחת על הראש, הגבר עם כיפה ועם חולצה שעליה הכיתוב: "שרגא שירותי ניקיון". הוא יהודי, היא בתהליך של גיור. הם עומדים במטבח ומסתכלים בציפייה במשגיח חרדי שבודק את תכולת הסיר שבמקרר שלהם. ההומור תמיד נוכח בציוריה, גם כשהם מתארים מציאות כאובה. הפעם, היא מתארת, "היה לי רעיון לשים בסיר אף של חזיר, כי יש מאכל כזה, עושים מזה מין נזיד. זה זוג בתהליכים אבל הם עוד לא מכירים את כל החוקים אז יש שם טעות כזו. הם סידרו הכל יפה, למשל פינת הדלקת הנרות, אבל במקרה יש להם איזה תאקֶל, וזו גם הפעם הראשונה שהאיש החרדי רואה אף של חזיר כל כך מקרוב, אז גם הוא בשוק". 
זויה צ׳רקסקי, זוג מתגייר. ZOYA004017824
למרות היד הקלה של צ'רקסקי, העבודה על כל ציור דורשת זמן ולא מעט תהליכים: כאן זה התחיל מסקיצה על ד ף A4, נהפך לטממפרה על בד קטן, והמשיך לציור בגודל של 120 על 150 ס"מ. בדרך צ'רקסקי גם פתרה לא מעט בעיות ציוריות, שאת השלבים השונים שלהן היא משתפת בדף הפייסבוק גדוש הלייקים שלה. למשל: "פתאום הבנתי שיש לי בעיה לצייר את המקרר, שאיכשהו אני לא יודעת איך נראה מקרר מבפנים, ופתאום הסתבכתי עם האור בתוך המקרר, וגם לא ממש ידעתי מה יש בתוך מקרר רוסי, וזה בעצם המקום הכי חשוב בכל הציור הזה, זו הנקודה שהיא הכי מרכזית. אז עשיתי ציור הכנה שהוא ממש טבע דומם של מקרר רוסי".
מאיפה לקחת אותו?
"זה מחנות פה, 'קרינה'".
צילמת את המקרר שם וציירת?
"לא, הבאתי את כל המאכלים האלה למקרר אליי לסטודיו ועשיתי טבע דומם. היה איזה סיבוך עם התאורה אז הבאתי מנורה חיצונית עם כבל והכנסתי לתוך המקרר, ונהיה שם חור. חשבתי שהלך לי המקרר, אבל הוא שרד את זה".
 
 
לתפוס את האִמ־אמא של ההיפסטר
 
הציור הזה הוא אחד מתוך עשרות ציורים גדולי ממדים שיוצגו בתערוכה שתעסוק בעלייה הרוסית במוזיאון ישראל, חלק מהפרויקט "הארוך ביותר בחיי", אומרת צ'רקסקי, שעובדת עליו כבר חמש שנים. הקונספט נולד אחרי שהות בברלין, שם הבינה שהקול הייחודי שלה נובע מהיותה מהגרת, והיכולת לתאר באמצעות הציור "את מה שאני הכי מכירה, הסצנה הרוסית בישראל". אחרי תקופה של ציור עם אוריינטציה לאנימציה וגרפיקה, שסוכמה בתערוכת יחיד גדולה, "ציור פעולה", בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב, החליטה צ'רקסקי לחזור לציור בעל גוון יותר ריאליסטי, אקדמי, ציור מתוך התבוננות. לכך היתה לה כבר תשתית מצוינת אחרי עשר שנות לימוד באקדמיה בקייב: "התנסיתי שם בציור של בערך כל דבר שקיים", היא מספרת.
למה חזרת לציור האקדמי?
"הכוונה לא היתה לחזור לציור אקדמי, פשוט רציתי קצת לשחרר את היד מהסדרה הקודמת. הייתי צריכה משהו יותר ריאליסטי. אז אמרתי שאלך לצייר קצת מתוך התבוננות וזה ישחרר לי את הפקק. לא עשיתי את זה המון שנים, איזה 15 שנה".
אולי זה חלק ממהלך שעשתה צ'רקסקי כשהקימה יחד עם חברותיה האמניות העולות נטליה זורבובה, אנה לוקשבסקי, אסיה לוקין ואולגה קונדינה את קבוצת ה"ניו ברביזון", ששמה לה למטרה לצייר את המציאות, ובעיקר את השוליים המפוארים פחות שלה.
יצאתן לצייר בחוץ?
"כל ה‘ברביזון' זה פשוט תופעת לוואי של הפרויקט הזה, של חזרה להתבוננות. פתאום הבנתי שיש שם המון עניין בשבילי וקודם כל זה הקשר למציאות. אני חושבת שרוב הציור היום בארץ ובעולם הוא ציור שאפשר לקרוא לו סוריאליסטי: כל מיני אסוציאציות וכל מיני דברים שבאים מתולדות האמנות, ומהבועה האמנותית".
בחזרה להתבוננות את כוללת את הציור הפיגורטיבי דוגמת ישראל הירשברג וארם גרשוני?
"לא, זה לא דומה. גם זו התבוננות אבל בעיניי חסרה שם תחושה של החיים המשתנים. הם מציירים את הנצח, אבל אותי מעניין איך אנשים התלבשו בשנה מסוימת. למשל, יש לי הרבה ציורים של היפסטרים שזה דבר שייעלם עוד מעט, ומשהו אחר יחליף את זה".
כמו מה שצילום עושה.
"כן, אבל זה גם אחרת. צילום תופס את מה שיש — ואני עושה תמצית. נגיד אם זה היפסטר, אז זה יהיה האִמ־אמא של ההיפסטר".
את יכולה להגדיר את הנושאים שהפרויקט עוסק בהם?
"יש את הגיור ויש בדיוק סקיצה לציור שמתייחס לניסיון ההפיכה שהיה ברוסיה ב־1991. האירוע הזה גם דחף המון אנשים להגיע לכאן. פתאום נהיה לא יציב שם. אני פשוט נתתי לכל הגל של הזיכרונות משנות ה־90 לסחוף אותי, יש גם הרבה נוסטלגיה בציורים. אני חברה בכל מיני קבוצות נוסטלגיות באינטרנט של געגועים לשנות ה־90, עבר מספיק זמן כדי שזה יהיה רטרו כבר".
איזה קבוצות?
"יש קבוצות כמו 'רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן', שבהן נעשה ניסיון להעביר את התרבות היומיומית הרוסית לעברית ויש שם כל מיני נושאים, נגיד סרטים רוסיים או אוכל רוסי, או השנה החדשה".
הנוסטלגיה היא גם לפריטים שקישטו את הבית ברוסיה, למשל ארון עם קריסטלים שאפיין כל בית רוסי. "אספתי כל מיני קריסטלים שהיו לי ולחברים שלי וממש בניתי קופסה מקרטון שהיא כמו הפְּנים של הארון הזה ושמתי שם מראה מאחורה", היא מספרת. "אבל אז ראיתי את עצמי משתקפת בסטודיו והבנתי שזה לא היה לעניין. אמרתי 'טוב, מה אני עושה פה?'. אז החלטתי לצייר את סבא וסבתא שלי בדירה שלהם באוקראינה. התבססתי על ציור שלהם שציירתי כשהייתי בת 17. זה ציור שאני לא מוכרת, השארתי אותו לעצמי".
מה היה חשוב לך לחדד בתערוכה הזו?
"את הסבל הבלתי פוסק של העם היהודי".
את אומרת את זה בצחוק. עובדה, את מחייכת.
"לא, זו הגדרה די מדויקת. צחוק ודמעות. זה כל מיני מצבים של 'היה גרוע לפני וגרוע גם אחרי'". אבל הפרויקט עוסק בעלייה הרוסית, לא בעם היהודי כולו. "כן, אבל אפשר לעשות את זה על כל עלייה. אני בטוחה שאם אורטל בן־דיין היתה ציירת אז היא היתה יכולה לעשות משהו כזה על העלייה ממרוקו".
איך אוקראינים נראים. מאוסף מוזיאון ישראל ZOYA005017850
איך אוקראינים נראים?
 
צ'רקסקי אומרת שרבים מהציורים שלה עובדים על סטריאוטיפים, למשל של המנקה הרוסייה או הזונה הרוסייה ששוכבת על המיטה ומפנה את אחוריה העירומים אל הצופה. אני מזהירה אותה שרבים הסיכויים שאת זה לא נראה במוזיאון. "כן, הבנתי שזה ציור בעייתי, אולי אדביק לה פה מטפחת", היא צוחקת. יחד עם זאת, ולמרות הסטריאוטיפים, הצורך שלה לדבוק בפרטים ולא לזייף שלח אותה עד לקייב. "שמתי לב שהאנשים בציורים שלי נראים יותר כמו גרמנים", היא אומרת. "שכחתי איך אוקראינים נראים כי לא ראיתי אותם הרבה זמן, ובכל פעם שציירתי את אוק־ ראינה זה נראה גרמניה. עברו 25 שנים מאז שהייתי שם. אז נסעתי לקייב להיזכר — ושיניתי את הדמויות וגם את הסביבה". כך השתנה הנוף בדיפטיך שמוזיאון ישראל רכש לא מזמן, המור־ כב משני הציורים "1991, אוקראינה" ו”שישי בשיכון“. "ידעתי איזה נוף צריך להיות שם אבל לא היה לי אותו מספיק ברור“, אומרת צ‘רקסקי, ”ופתאום ראיתי בקייב נוף שמתאים ּבּול, אז עצרתי וע־ שיתי סקיצה של הנוף הזה. הציור הזה, אגב, הוא המפתח לקריאת התערוכה, על כל הזוועות שלפני ואחרי". סקיצה נוספת שתיהפך לציור גדול־ ממדים בתערוכה קשורה לסצנה שנתקלה בה בפסח בבת ים. "הייתי שם בחנות דלי־ קטסן ובדיוק הוציאו עגלה עם לחמים וכל האנשים קפצו על זה, ובתוך שניות זה היה ריק". בציור אחר, אף הוא קשור למאכלים, רואים אנשים במכולת רוסית, "כי פעם הייתי שם ואז ראיתי שהמוכרת מוציאה חתיכת בשר כזו, וזה נראה ממש מגניב לצייר ידיים שמוציאות משהו מתוך המקרר, ויש נקניק שנקרא 'צ'רקסקי', אז הוספתי את זה בציור".
זויה צרקסקי, בחנות של קרינה ZOYA002017825
קרינה ואוליביה מוסרים ד״ש
 
גם הסצנה הזאת, אגב, ממש כמו המקרר, צוירה בחנות של קרינה. אני שואלת את צ'רקסקי אם קרינה מכירה אותה. היא משיבה בשלילה. "יש לה שם תמיד המון אנשים אז היא לא מתעסקת בשטויות".
את ממש יושבת ומציירת שם?
"לא, אני עושה סקיצה מהר ואז צובעת בבית. פה ציירתי ממש תוך כדי שחיכיתי בתור — בשבע דקות".
ואיך את זוכרת את הצבעוניות?
"אני זוכרת את זה כמה שעות, סוחבת את זה הביתה, אני צריכה לעשות את זה באותו יום, אחרת אני אשכח. האוכל זה מוטיב שחוזר המון, שולחן האוכל".
מאיפה זה לקוח?
"מהראש. פשוט שאלתי, 'מה חייב להיות בשולחן הרוסי?'".
מה חייב להיות?
"סלט שּובָּ ה של שכבות סלק, תפוח אדמה ודג מלוח, וסלט תפוחי אדמה, ומשהו שיש לא רק אצל הרוסים — רגל קרושה. ופטריות כאלה שעושים מביצים ועגבניות, והרינג וגם כל מיני סוגי שתייה".
אצלך בבית יש את זה?
"אצל ההורים שלי יש אבל אני לא כזאת בשלנית. אבל עכשיו יש לי אוליביֵ ה במקרר, מה את חושבת?"
מה זה?
"סלט תפוחי אדמה".
וסאני אוהב את זה?
"את אוליביה כן, את כל השאר הוא לא קולט".
אז מה את מכינה לו?
"אני לא מכינה לו".
אז מה הוא מכין לעצמו?
"משהו עם הרבה פלפל. אני לא מסוגלת להתקרב לזה".
וואו, אז יש לכם בעיה במקרר.
"לא, במקרר לא אכפת לי. אבל את יודעת, אוכל אפריקאי זה הארד־קור, לא סתם אין פה מסעדות של אפריקאים. נראה לי שזה ממש מצריך התאמה רצינית אם רוצים לפתוח משהו כזה. גם אין פה מוצרים. שאלתי אותו איזה אוכל הם עושים ואז נסענו לבקר את המשפחה שלו באפריקה וראיתי שבאמת אין פה דברים כאלה. כי כל פרי וכל ירק וכל מה שאת רואה שם — פה אין לזה שמות אפילו".
אז מה אוכלים שם?
"אני לא יכולה להסביר לך. דברים שאין פה".
תני דוגמה. למשל במקום לחם מה יש להם?
"במקום לחם הם עושים סמולינה. זה כמו דייסה כזאת שעושים ממנה גושים ואז מנגבים".
במה?
"במשהו שנקרא מרק, אבל בעיניי זה לא מרק, זה מין בשר כזה שמבושל עד למרקם של דבק עם המון פלפל. אבל יש דברים שאני כן אוהבת, למשל יש סלט אפריקאי שעשוי משורש הקסוואה. בננות יש להם וגם פלנטיין. בננה גדולה ובשרית שמטגנים אותה ומשת־ משים בה כתפוח אדמה, פחות או יותר".
ומה הקטנה אוכלת?
"בינתיים חלב".
את מדברת איתה רוסית?
"כן".
וסאני?
"בשפה שלו".
 והיא מבינה את שתי השפות?
"בינתיים היא לא מבינה אף אחת מהן".
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.