מארק טנסי, בתו של האומן (1986) / יונתן הירשפלד

בעצם, צריכה הייתה זו להיות אהובת האמן ולא בתו. כמו במיתוס הרומי, בו נערה עוקבת עם פחם על צילו הרועד של אהובה היוצא לקרב, ובכך בוראת את הציור מתוך האש, התשוקה הארוטית הלא ממומשת ואימת המוות. כך כאן מצפים היינו שתהיה זו האהובה המאירה בפנס את כלי העבודה והמכחולים ובוראת על הקיר סצנה חיה. אבל זו בתו, והיא משחקת בכלים לא לה. למעשה, במברשות המאזכרות עבודות של ג'ספר ג'ונס, היא בוראת צללית המזכירה את "המתרחצות" המפורסמות של סזאן.  אז מה עושה שם בתו של האמן, במכנסיים קצרים, על קופסת עץ הפוכה, בחדר החשוך המלא כלים שאחדים מהם נראים מפחידים למדי?
 
לטעמי היא שם כי זוהי עבודה על הפגישה של הילדות עם מעשה האמנות. עבודה על הרגע המכריע בחייו של ילד או נער שבו הוא "מומר" והופך לאמן צעיר. אני נזכר באמירתו המפורסמת של יונג כי "המביט החוצה חולם ואילו המביט פנימה מתעורר". במובן מסויים זהו תיאור של הטרגדיה של ההתבגרות כשהמבט החוצה לפעילות המבוגרת בעולם מכניס אותנו לחיים דמויי שינה. נדמה לי שיונג לא התייחס לשאלות של ייצוג או לסוגיות נוסח "המטריקס". אמירה זו אינה אלא ביטוי לאינטואיציה הנפוצה החיה בכולנו, הקול שאומר לנו כי העיסוק בענייני העולם הזה, רואה החשבון, ביטוח לאומי, 
tansey_bricoleurs
Tansey, Mark, The Bricoleur's Daughter, 1987
עבודה והקניות הם בעלי דרגת ממשות נמוכה יותר מאשר החוויה הפנימית, נאמר, זכרון ילדות. טנסי אינו עסוק במיתוס של הולדת הציור. הוא אף לא עסוק (כפי שאוהבים לומר) בציור כטקסט המתכתב עם ההיסטוריה שלו. כלומר לא רק. זהו ציור שעיסוקו, שמהותו, היא הנסיון להבין את עצמו בתוך רשת של שדות מושגיים, להבין את עצמו ולא את העולם. להביט פנימה ולא החוצה הייתי אומר. להבין את המקור שלו. להבין את הצייר!
זהו ציור בתוך משפחת האמנות. ליד האח ג'ונס והאבא סזאן. אצל טנסי, שהוריו שניהם היו היסטוריונים של האומנות (המונכרום בציוריו נראה כמו שקופיות בהקרנה של הרצאה ובכך נותן לעבודותיו "יושן" מידי של רפרודוקציה ) הכל נשאר במשפחה. העיסוק שלו בתולדות האמנות אם כן הוא לא האוטיזם הפוסטמודרני נוסח: "הכל טקסט". אלא דיון בשאלה האנושית הפשוטה איך קורה שמישהו נעשה לאמן?
 
בתו של האמן הופכת את הסטודיו שלו למערה של אפלטון. אבל עוד קודם לכן לחדר משחקים. אור הפנס בונה עולם של דימויים חיים יותר מהדוממים שהוא מאיר. אינני חושב שטנסי מבקש להפריד בין השניים, ההפך. הוא מבקש לאתר את נקודת הכיפתור בה המשחק הופך לשאלה רצינית על מהו דימוי ומהי ממשות. הטכניקה של טנסי - ציור בגריעה - משמעותה שהצייר חופר באפלה הכחולה ומגלה את האור הלבן. אבל האור הלבן אינו מכיל תוכן: הוא הבד הריק. בשביל תוכן חייבים להתקיים גווני הביניים. את זה מבינה גם בתו של האומן.
 
אני מכנה את הציור "בתו של האומן" למרות שאין זה תרגום הולם לBricoleur (כך במקור) כי בכך אני מרוויח את הקרבה בין האמן לאיש המלאכה. ה- Bricoleur הוא האומן שנמצא בדיוק באמצע בין הקסם למדע. הציור מתאר את הרגע בו הדחף המשותף למשחק ולמדע מייצר את הקסם שהוא אמנות. זה רגע של עמידה על הסף בין הילדות בג'ונגל החלום והיקיצה אל מדבר הערות. זהו ציור העוצם את עיניו בשביל להתעורר.
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.