מחשבות על ג׳קסון פולוק/ יונתן הירשפלד

ג'קסון פולוק הוא אמריקה. הוא לא רק הנקודה שבה עברו תולדות האמנות מאירופה לאמריקה. הוא לא רק ביטוי למאצ'ואיזם פוסט מלחמה"ע השניה: האיש שהוריד את הבד האנכי מהכן והשכיב אותו כמו בתולה לבנה על הגב ואז במקום מכחול עדין, לקח מקל גדול והשפריץ עליו. אבי ציור ה-"אול אובר" שאין בו אובייקט ורקע. הוא עוד יותר אמריקה מזה. אפילו לקשור אותו כחוליה של הציור האמריקאי הנשגב נוסח נופי וויליאם אדווין צ'רץ', או לחבר אותו לרוחניות האמריקאנית של אמרסון, ת'ורו, וויטמן וויליאם ג'יימס זה לא מספיק. לראות אותו רוקד סביב הבד כמו שאמאן אינדיאני סביב המדורה, גם לא מספיק. פולוק הוא אמריקה כולל הכל. הוא כל האמור לעיל, בהחלט, אבל הוא גם מקדונלד'ס, נייק וקוקה קולה. מי שמבין את זה ומבין את הקשר בין השניים, (תחשבו על מקס וובר) יכול להיכנס לתוך המיסתורין הגדול שהוא הנפש של אמריקה. 
ערפל האזוביון 1950
מבקר הניו יורקר לשעבר פיטר שיילדאל כתב עליו שכמו במשחק פוקר הוא השווה את ההימור מול האמנות והכריח אותה לגלות את היד שלה: האם באמת יש לה שם גאולה חילונית? אלא שכידוע בדברים מסוג זה עצם הצגת השאלה מחבלת בתצפית. ולכן פולוק הוא אמריקה. כי הוא ההשהיה ונקודת הכיפתור של הרוחניות האמריקאית עם הקפיטליזם. של העומק האינסופי ורדידות פני השטח הציוריים. (ראו ציורו של מארק טנסי "המיתוס של העומק"). הוא התחושה הנשגבת כשאתה עולה בלילה במעלה הקסטל ולרגע, כמו זריחה מסתורית, מבליחות אליך מהחשיכה קשתות הזהב של מקדונלד קניון הראל במבשרת. הטיפטופים של פולוק דומים לסינפסות במח. למערכות כבישים בתצלומי לוויין. הם צפופים במרכז ומרווחים יותר בשוליים. כמו עיר עם פרוורים. הם תמיד בצבעים מתכתיים בלתי כרומטיים שמסיטים את המבט מהצבע כצבע לצבע כחומר. הציורים שלו ענקיים, לא עוברים ברפרודוקציות, טובים יותר כשרואים כמה מהם ביחד, ממסטלים, דתיים ובה בעת כלומיים, משהו לשים ברקע של תצלומי אופנה. הם כלליים בצורה מובהקת אבל הכי אישיים שיש: קל יותר לזייף ורמיר.

לפני יותר מעשר שנים היה לי סטודיו קטן בסדנאות שמתחת לאצטדיון טדי בירושלים. בסוף יום העבודה שלי כמורה הייתי מגיע לסטודיו, עושה קפה, שם דיסק ויושב להירגע. לתת למורה למות כדי שהצייר יוכל להיוולד. לעיתים קרובות הייתי שם דיסק של מזורקות של שופן שאהבתי מבלי להבין מדוע. את הדיסק קיבלנו פעם מקרוב משפחה שבנתיים מת וגם זה צבע את המוזיקה הזו בגוון של מלנכוליה מתוקה. פעם אחת בעודי ככה יושב בעיניים עצומות נותן ליום לשקוע כמו גרגרי הקפה לתחתית התודעה, ניכנס לסטודיו שלי בחור צעיר שבקושי הכרתי אבל אמרו עליו שהוא מוזיקאי מחונן ולבת זוגו הציירת גם היה סטודיו שם. והוא אמר: "אתה יודע מה הסיפור של המזורקות האלו?" עניתי שלא. "הסיפור שלהם זה ששופן קיבל אותם כעבודה מוזמנת להלחין ריקודים. זה הדבר הכי מסחרי שיש. אבל החיים שלו היו מלאים בייסורים. אז הוא לקח את הריקודים העליזים האלה, המזורקות, ושתל בהם את כל הצער של חייו. וככה, תאר לך את התמונה, כל מני אצילים רוקדים בסלון את הייסורים שלו". עכשיו, אני חייב להודות, שמעולם לא בדקתי את אמיתות התיאור הזה. שכן גם אם אינו נכון- הוא נכון. היה בתיאור הזה משהו מהאמת האלמותית של האמנות. ובשום מקום אין התיאור הזה מושלם יותר מאשר בציוריי פולוק של ראשית שנות החמישים.
 
 
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.