מילים מפוסלות / שמור וזכור בדיבור אחד

מאת: מורן שוב

שמור וזכור בדיבור אחד

מילים: הוזמנתי להשתתף בערב חגיגי בבית כנסת. שמרו לי כסא בשורה הראשונה. בשום מקום, מלבד בבית כנסת, לא הייתי קוראת את ארבע האותיות הגדולות באות דויד, המודפסות על נייר בגודל A5 (חצי הגודל של A4) שהונח כשלט על כסאות השורות הראשונות - בהטייה היפה שָׁמוֹר - של מצוות שָׁמוֹר: שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. בשום הזדמנות אחרת לא שמרתי לעצמי את השלט הזה הפשוט מנייר והגיתי בו רגע אחד נוסף. המקום, ההקשר, הערב המיוחד וההרצאה שנישאה (שרמזים לה מופיעים בשרבוטים ששרבטתי סביב לאותיות דויד הגדולות) – הם שהביאוני לקרוא את שָׁמוּר הארצי כל כך, הפרגמטי, הטריטוריאלי, החילוני כשָׁמוֹר המבקש לקדש את השבת, לבדל אותה משאר ימי השבוע ולייחד אותה.  
מדור 20_שמור וזכור
שָׁמוֹר ושָׁמוּר. צילום: מורן שוב
 
בבית כנסת קונסרבטיבי זה, שבו נתכנסנו, הייתי שרה כילדה בטקס קבלת שבת את "לכה דודי", ובתוכו את השורה: "שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד" – שמכוונת לכך שנוסח המִצְווה "לשמור את השבת" נכתבה בשתי גרסאות דומות: בספר שמות בפרק כ' כ"זכור  את יום השבת לקדשו", ובספר דברים פרק ה' כ"שמור את יום השבת לקדשו". במקור, מטבע הלשון של חז"ל הוא זָכוֹר ושָׁמוֹר אך הפייטן של לכה דודי – ר' שלמה הלוי אלקבץ, ממקובלי צפת במאה ה-16, הקדים את שָׁמוֹר לזָכוֹר – כדי לפתוח את הפיוט באות ש' ולייצר אקרוסטיכון של שמו באותיות הפותחות את בתי הפיוט. הצורה הקישוטית של האקרוסטיכון היתה, בין השאר, דרכם של משוררים לאזכר ולשמר את שמם בתוך טקסט שכתבו.  (ועל מה שבין זָכוֹר לשָׁמוֹר רק אולי בפעם אחרת).
תמונה: השמוּר הישראלי מופיע לא רק מודפס על ניירות מודבק לכיסאות באולם ההרצאות או באודיטוריום המכובד, לא רק על שולחנות מוזמנים במסעדות, אלא גם צבוע דרך קבע בחניונים: שמור להנהלה, או חניה שמורה, או רק שָׁמוּר.
יהיה משמח אם מישהו ינקד אותם אחרת.
מדור 20_שמור
שָׁמוֹר ושָׁמוּר. צילום: מורן שוב
 
מורן שוב היא אוצרת ההקמה של בית לעברית, ראשון לציון - מרכז לעברית כשפה וכתרבות
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.