אריה טורף סוס. פסל יווני- הלניסטי מבערך 300 לפני הספירה.

על שני דימויים של טריפה / יונתן הירשפלד

זמן קריאה : 2:55 דקות
על שני דימויים של טריפה / יונתן הירשפלד
 
התבוננות בשני דימויים של טריפה מעלה על הדעת את הצורך המוסרי הדחוף של בני האדם לחדש את יחס האימה וההתפעלות, ואת הזיקה לטבע.
בטבע, לא פעם,  אוכלות חיות את טרפן בעודו בחיים. ההבדל בין אכילת החיה המתה לבין האכילה של החיה בעודה בחיים לא נרשם בעולמן של החיות אך הוא אדיר מנקודת המבט האנושית. כי הטרף  מאייש ברגע אחד שתי עמדות בלתי מתיישבות כמעט: זו של חיים, של תנועה, של רצון, ובה בעת של דבר- מה. של אובייקט. של מזון. והטורף הוא בה בעת לוקח החיים (מהטרף) ונותן חיים (לעצמו, לצאצאיו). כל זה נוגע בסוגיה הגדולה של היות הטבע אחד. האדם הוא יצור מבדיל, הוא אומר זו לביאה זו זברה, אלו הן ציפורים וזהו עץ. אך בטבע אין "עץ". החיות בטבע, כמו שאומר ז'ורז' בטאיי, הן מים במים. הן כמו למדו את השיעור שהאסטרופיזיקה העכשווית מלמדת אותנו - כי אנחנו כולנו אבק כוכבים.
רגע הטריפה, אם כן, למרות הזוועה שהוא מגלם מנקודת מבט אחת הוא הנירוונה בהתגלמותה מנקודת מבט אחרת. אום פורנם כמו שאומרים ההודים. הכל אחד כמו שאמר פרמנידס. השלם הוא האמת כמו שאמר היגל.
יחד עם זאת, היחס אל הרגע הזה אומר הרבה על תרבות נתונה. והנה שני דימויים של טריפה, משתי תרבויות סמוכות למדי אבל שונות בתכלית.
אריה טורף סוס. פסל יווני- הלניסטי מבערך 300 לפני הספירה. הירשפלד 2
כאן נראית הזוועה של ההבדל במלוא עוצמתה: האריה לא מבין בכלל את קיומו של הסוס, והסוס לא יכול היה שיהיה לו פחות אכפת מצרכי ההישרדות של האריה. יש בניהם נתק מוחלט. ההתענגות של האריה מוחלטת והיא שווה לייסוריו של הסוס (עמדתי השבוע מול הפסל הזה כמשותק, כלוא בין הערצת האריה לרחמים כלפי הסוס)

והנה הגרסא הרומאית מהמאה הראשונה לספירה:

 
הירשפלד
לא ייאמן עד כמה הביטחון העצמי, העירוניות, התרבותיות של הרומאים המפונקים בווילות שלהם בולטת בהשוואה הזו (שהיא מגמתית, בוודאי, אך נכונה גם בדוגמאות פחות מובהקות). כאן האריה האדיר, פראיות הטבע, האימה מכוחות גדולים צומצם לחתול ביתי קטן ושובב שחיסל ציפור קטנה. בובתית ונוקשה היא תאכל על ידי החתול בעודה בחיים. הצופה הרומי אוהב את שניהם והם שניהם כלום עבורו, לא טורף אדיר ולא קורבן אציל. שגרת חצרות הוילות המפוארות, עודפות הכלכלה וכח היצור שיכול להרשות לעצמו לאבד ציפור פה ושם לחתול זריז.
הרומאים איבדו את הטבע. הם איבדו אותו כשלמדו להשתלט עליו וממעשה השליטה על הטבע נעשו מנוכרים לו.
והמחיר? מה המחיר שתשלם תרבות שנעשתה כה מנוכרת מהטבע שאינה חוזה באיימתו אלא כשעשוע? ובכן בחברה כזו עשויים לקום איצטדיונים גדולים ובהם קהל משולהב מריע כשלזירה משוחררים גלדיאטורים להילחם זה בזה, או כנגד אריות ונמרים: האימה תהפוך לתכנית בידור. באין מציאות תהיה ריאליטי.
התבוננות בשני דימויים של טריפה מעלה על הדעת את הצורך המוסרי הדחוף של בני האדם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.