צילום:מיכל בראור

צ'ט עם האמנית מיכל בראור

צ'ט עם הצלמת מיכל בראור, מרצה בבית ספר בסיס לאמנות ותרבות

ילידת 1984, גרה ביפו, צלמת. בוגרת תואר ראשון בבצלאל ותואר שני ברויאל קולג' אוף ארט בלונדון. לאחרונה זכתה בפרס האמן הצעיר מטעם משרד התרבות.


 
מה תלוי אצלך בבית?
"בין היתר, עבודה של אסף שחם מסדרת Decadence-graphy, צילום מים כהים של פליקס גונזלס טורס - אחד מאינספור עותקים  שהבאתי מתערוכה שלו בניו יורק, פוסטר של הונדרטוואסר שירשתי מסבא וסבתא, פוסטר של הציור ״טבע דומם עם גולגולת״ של סבסטיאן בונקרוי, שהבאתי ממוזיאון ההרמיטאז׳ בסנט פטרבורג".
 
האמן או האמנית שהשפיעו עליך?
"גרייסון פרי בתערוכתו במוזיאון הבריטי: 'קברו של האמן האנונימי'".
 
עם איזו דמות היית רוצה לשתות כוס בירה?
"סופי קאל. יש לי כמה שאלות מאוד חשובות לשאול אותה".
 
איזה ספר יש לך ליד המיטה?
"'זכרונות זואולוג עברי' של ישראל אהרוני ו'תמונות של בשר' מאת דרור בורנשטיין".
 
מה היית עושה אם לא היית אמנית?
"היסטוריונית".
 
באיזו תקופה אמנותית היית בוחרת לחיות?
"היום".
 
מה האני מאמין שלך כמורה לאמנות?
"באופן לא מאוד מפתיע זהה לאני מאמין האמנותי שלי - להרחיב את גבולות המחשבה ולהמציא עבורה כלים חדשים שיאפשרו לחשוב מחדש על תבניות של ידע שהתקבעו בנו כעובדות". 
מיכל בראור Pasport Michal BarOr
לאיזו סוגיה אקטואלית היית רוצה להתייחס?
"לא משהו ספציפי אלא אווירה כללית של ייאוש. ישבתי אתמול בערב עם חברים, בליווי כמות הגונה של יין. השיחה זלגה לשאלות על עתיד העולם בכלל והמקום הזה בפרט. א׳, בן זוגה של חברתי שהביע רגע לפני כן אופטימיות רבה בנוגע לשאלות גלובליות, מיד נסוג למלים מהוססות יותר בשובה של השיחה ל'כאן', כלומר לישראל. טוב לא יהיה פה, הסכמנו פה אחד. 
נזכרתי בסצינה שקראתי מזמן מתוך הספר 'הלא של קלרה' מאת סואזיג אהרון. הסצינה מתרחשת בערב שכזה: חבורת צעירים פריזאים משוחחת על עתיד העולם בסוף שנות ה-30. מבודחים ואפופי יין הם מתחילים לצייר קריקטורות של היטלר, הופכים את הפחד להומור, רגע קטן לפני האסון. 
"בשנתיים האחרונות מועקה פוליטית גדולה מתמיד מלווה את הקיום פה. נדמה כי הבמה של התיאטרון הדמוקרטי המקומי קורסת, וכי שבריה אינם מכסים כבר על החושך הגדול של גזענות גלויה וממסדית, קפיטליזם עיוור וייאוש. ייתכן (ואולי אני אף מקווה לכך) שראייתי לוקה בפרופורציות שגויות, שאין לפני מספיק קני מידה היסטוריים - שהלא קל לטעון כי הארץ הזאת מלידתה התבססה על הפרדה וגזענות. אולם ההצטברות הזאת, שבוע אחרי שבוע של אירועים קטנים, שוליים כביכול, מעידים על הסדקים ההולכים ונפערים. רק השבוע ביקשה הצנזורית הצבאית לאשר מראש פרסומים בבלוגים פוליטיים ובדפי פייסבוק מרובי עוקבים, לפני שבוע היה זה ספר האזרחות החדש שאושר אשר שם לו לדגש את ישראל כמדינת לאום יהודית ולא כמדינה דמוקרטית, ולפני שבועיים אמנית פרפורמנס נעצרה כי הפרה את קדושת הדגל. 
"אלו הם כביכול דברים זוטרים, בטח ביחס לכיבוש עם אחר לאורך כל כך הרבה שנים בלי שום לקיחת אחריות או הכרה בעוול המתמשך, אולם דווקא קטנוניותם נדמית לי עקרונית, כזו שהופכת את המדינה הזאת לא רק לכובשת אלא גם למלאת גאווה ולנטולת אשמה על כך. מעניין עוד כמה שנים נוכל לחיות פה?"     
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.