שביל אבני החצץ / דנה גילרמן

״הנה כך נמצאתי מהלכת במהירות מופלגת על פני חלקת דשא. כהרף עין קמה דמות של גבר ועמדה על דרכי. תחילה לא הבינותי כי תנועותיו של עצם מוזר למראה, במקטורן כנפות ובחולצת ערב, אלי הן מכוונות. פניו הפיקו זוועה והתמרמרות. לא השכל אלא החוש הוא שבא לעזרתי: הוא היה פקיד-טקס, אני הייתי אישה. זו היתה כיכר הדשא, שם היה השביל. רק אנשי סגל ותלמידים רשאים להיכנס לכאן: משעול חצץ הוא המקום בשבילי״ (וירג׳יניה וולף, 1927).
אלו המחשבות שחלפו בראשי כשביקרתי בתערוכה ״טיילת״ של ינאי סגל בבית האמנים בירושלים. בתערוכה נוצר שביל הליכה, שביל שיטוט, כפי שכותבת האוצרת סאלי הפטל נווה, אך בפועל זהו שביל מאוד נוקשה. הוא לא באמת מאפשר שיטוט אלא מנחה את תווי ההליכה בנוקשות ובקפדנות על ידי תחימת שביל השיטוט 
10 (1)
מראה מהתערוכה
בחצץ - אף אחד לא העז לדרוך בו (מלבדי).
אותו מודרניזם ישראלי – פטריארכלי, גברי – יצר את התנועה במרחב הציבורי, ואת הסמלים והאסתטיקה והמיליטריזם של המקום שבו אנחנו חיים. אפילו 40 החמסות שתלויות על הקיר, שבאות מעולם הקמעות והאמונות התפלות ואין להן דבר עם אדריכלות ישראלית ועם מגדר, עשויות מבטון: חומר שמתקשר במציאות הישראלית העכשווית לשנאה והפרדה.
התערוכה של סגל יפהפיה, היא מחברת בין מיתוסים, אמונות תפלות, ארכיטקטורה ומסורת. היא מציגה את הסדר והמבנה כערך עליון ובה בעת מבקשת לפרוע אותו. ילדים קטנים שהיו בתערוכה עשו את מה שילדים עושים – הם הרימו את אבני החצץ וזרקו אותם על השביל, מציעים אלטרנטיבה למה שאנחנו כבר לא מסוגלים לראות.
בית האמנים, שמואל הנגיד 12, תאריך נעילה: 26.12.
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.