תערוכה בעולם / קרן ענבי

קפסולות הזמן של סינדי שרמן

בתערוכות החדשות של סינדי שרמן, בוויטני ובבורד, היא בוחנת מחדש את משמעות הזמן, הגיל והיופי
המפגש עם העבודות החדשות של סינדי שרמן בגלריה Metro Pictures בניו יורק מעלה את האסוציאציה לכוכבות ההוליוודיות הגדולות של תור הזהב של הוליווד ובמיוחד לסרטו של בילי ווילדר הקומדיה השחורה: "שדרות סאנסט" (1950) בכיכובה של גלוריה סוונסון, המגלמת כוכבת סרטים אילמים השקועה באשליות.
 
זו סדרה חדשה שנוצרה במשך 2016, וזה גוף העבודות הגדול והמשמעותי ביותר שיצרה שרמן מאז 2012. אלה הדפסות דיגיטליות על מתכת בפורמטים גדולים יחסית המעמתים אותנו הצופים עם פורטרטים של דמויות נשיות מבוגרות. נראה שהדמויות נושאות על כתפן את עברן המפואר שכלל סוג של עוצמה, נוכחות ועושר. לעומת הדמויות, הרקע בצילומים דווקא מטופל ועשוי באופן דיגיטלי מה שמדגיש עוד יותר את הפלסטיות של הדמויות ומרמז על סט צילומים ותפאורות.
סינדי שרמן1
כמו תמיד כדי ליצור את דימוייה שרמן מגלמת את כל התפקידים בהפקה שלה עצמה: מודל, צלמת, מאפרת, ספרית וסטייליסטית. חדוות היצירה וההנאה של שרמן בהפקה הנוכחית ניכרת כמעט בכל פריים בתערוכה, וזאת למרות שבראיון שקיימה עם בלייק גופניק ל"ניו יורק טיימס" לפני פתיחת התערוכה היא ציינה שכאשר התחילה לעבוד על הסדרה חשבה שזאת הפעם האחרונה שהיא משתמשת בעצמה ומנסה לשנות את דמותה. שרמן מספרת בראיון על הרצון שלה לשינוי, ועל השאיפה להתחיל ליצור סרטים. היא עדיין אינה יודעת האם אלו יהיו סרטים עלילתיים בבימויה, או גרסאות וידאו לצילומי הסטילס שלה, מה שבטוח שלראשונה תצטרך להתמודד עם עבודה בצוות על הסט.
 
הדמויות המופיעות בצילומים מורכבות ועמוסות בפרטים מגוונים, צבעוניים, תיאטרליים. הסטיילינג מוקפד, ובולטים בעיקר הטיפול בשיער הצבוע, הציפורניים המלאכותיות ושכבות אדירות של איפור כבד. למייק-אפ תפקיד משמעותי ביצירת הדימוי, הוא מייצר טקסטורות של עור ומבטא את המאבק של הדמויות הללו עם הגיל שלהן. ההתעמתות עם הדימוי הפשוט לכאורה של עור אמיתי לא מטופל, מקומט, מכווץ, מכוסה בשכבות מכה בך כצופה בתערוכה  והוא אחד האמצעים העיקריים ששרמן משתמשת בו בעוצמה בסדרת העבודות הזאת. מתי באמת בפעם האחרונה ראינו עור? הורגלנו לפוטושופ, לעור פנים חלק ללא טקסטורה וללא עצמות לחיים. אף שהדמויות המופיעות בצילומים אינן אחידות במראה התיאטרלי שלהן ונעות על סקאלה שבין הגרוטסקי ועד ה"רגיל" -  בכל זאת, שרמן מעמתת אותנו עם סוג של פלסטיות ומציאות חזותית שכבר מזמן שכחנו איך הן נראות.
סינדי שרמן 2
באותו ראיון שנערך לקראת התערוכה שרמן מציינת שבסדרות הקודמות שלה מסוף שנות ה-90, ניסתה להשמיד את הנוכחות שלה מתחת לשכבות המייק-אפ הרבות, ולא לחשוף דבר מעצמה. כעת בגיל 62 היא מודה שקיים הבט אישי יותר בסדרת הנוכחית של הכוכבות המזדקנות ואומרת: "אני אשה מבוגרת, הנאבקת ברעיון של להיות אשה מבוגרת".
 
"זמן" ו"יופי" הם שני מושגים מרכזיים בסדרת העבודות הזאת. הדמויות בתנוחתן הנונשלנטית לכאורה והמבוימת היטב מנסות לשמר רגע מסוים בזמן, למרות שחלקן נראות כדמויות משנות ה-60, שרמן הקפידה להלביש את חלק מהן בבגדים משנות ה-20, ובכך לייצר את הרעיון של תקיעוּת בזמן. השפע של התלבושות והאביזרים שעוטה על עצמה כל דמות גורם להן להיראות כאילו הן קורסות לתוך עצמן, לכודות בתוך עברן ונראות בעיני כמו קפסולות זמן.
 
אני מותחת קו דמיוני בין הסדרה החדשה המוצגת בגלריה לבין העבודה של שרמן שפותחת את התערוכה Human Interest המוצגת בימים אלו במוזיאון הוויטני, בניו יורק. העבודה מסדרת Society Scene (2008) מציגה צילום של אשה המביטה מעבר לכתפה ופונה לצופה באופן ישיר. היא עטויה בתכשיטים, שמלת נשף ומבט פניה מלא בביטחון עצמי, משדרת התנשאות אך גם מרירות. עיניה המאופרות בגוון אדום כמעט זרחני בולטות מאד, וגם שפתיה המכווצות לעומת מצחה החלק יותר ושיערה הכהה באופן לא טבעי. גם כאן אנחנו עדים למאבק המתחולל עם הגיל, היופי והזמן. הפורמט (160X145 ס"מ) הוא כזה שהדמות המופיעה בו גדולה יותר מפרופורציות טבעיות של אדם אבל יחד עם זאת לא יותר מדי, דבר שגורם לנו הצופים להזדהות אתה ביחד עם בחינה מדוקדקת של כל פרט ופרט בתווי פניה. 
סינדי שרמן 3
שרמן נראית בצילום כאשה מבוגרת הדומה לדעתי באופן מפתיע (או שלא) לשחקנית ההוליוודית טילדה סווינטון. הדמות נראית כצועדת בסנטרל פארק לעבר ערב גאלה. שרמן צילמה את עצמה מאחורי מסך ואז הקרינה את הדימויים על רקע מטופל בפוטושופ. התוצאה היא רקע שנראה כמקום מזוהה אבל בעל ניראוּת מלאכותית. שרמן יצרה את סדרת העבודות  ערב המשבר הכלכלי העולמי של 2008. העבודה חושפת את המגרעות של החברה הגבוהה, הדמות הנשית נראית כלכודה בסטטוס החברתי אליו היא משתייכת ומבטאת את האובססיה לסטטוס חברתי מסוים, לזמן, גיל ויופי.
Cindy Sherman, Untitled, 2008, Whitney Museum of American Art
כשאני מתבוננת בסדרה החדשה קשה לי לדמיין את הכוכבות העבר המזדקנות של שרמן פועלות בעולם האמיתי. נראה אמנם שהן עברו הרבה ושרדו, אבל כעת הן קיימות רק בשביל המבט שלנו (עם קריצה לייצוג בעידן הדיגיטלי של הרשתות החברתיות). אני חושבת בהקשר הזה על מאמרו הקלאסי של ג'ון ברגר "דרכי ראייה" (1972), האם הנשים של שרמן מסוגלות לפעול? האם אפשר להפריד אותן משרמן עצמה? בכל זאת,  מתחת לשכבות המייק-אפ הרבות עומדת אחת מהאמניות-נשים המצליחות והמשפיעות ביותר בעולם. בין שהיא מגלמת אשת קרירה, פצצה בלונדינית, או קורבן אופנה, ליצן או אשת חברה מבוגרת, שרמן כבר יותר מ-30 שנה ממציאה פרסונות שבוחנות את מבנה הזהות, הייצוג ואת תחבולות הצילום. אמנית הרפתקנית שיצרה גוף רהוט ופרובוקטיבי של עבודה שמהדהד עמוק לתוך התרבות שלנו ורלוונטי אולי יותר מתמיד.
 
החל מהשבוע (11/6/16) תוצג התערוכה Imitation of life תערוכה יחיד מקיפה של מכלול עבודתה של סינדי שרמן ב- The Broad Museum בלוס אנג'לס, זהו המוזיאון המחזיק באוסף עבודותיה הגדול בעולם (מעל 120 עבודות).  התערוכה בוויטני Human Interest: Portraits from the Whitney's collection מוצגת עד פברואר 2017.
 
 
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.