אל תדליקו לי נר יום שלישי 06 ביוני 2017 בשעה 20:00
אל תדליקו לי נר
אמנות בחזית המחאה
35 שנה למלחמת לבנון הראשונה
יום שלישי, 6 ביוני 2017, בשעה 20:00
 
משתתפים: דוד טרטקובר, ענת סרגוסטי, יהושוע סובול, יאיר גרבוז
מנחה: רועי כ"ץ
19:30 התכנסות
20:00 תחילת פאנל

על קו הסדק שפיצל את סלע הקונצנזוס הישראלי, שמור לתנועת ההתנגדות האמנותית והתרבותית למלחמת לבנון הראשונה מקום משמעותי, בזכות הפעילות רחבת התחומים; עיצוב, פופ, פרוזה, שירה, תיאטרון, המהירות בה הגיב השיח האמנותי לנעשה בזירה האקטואלית וכן העמידה בחזית המחאה.
באירוע ננצל פרספקטיבה של 35 שנים שחלפו מפרוץ המלחמה ביום 6/6/1982 ועד היום, כדי לבדוק את כוחה של האמנות במחאה אזרחית-פוליטית בישראל, בין היתר בהשוואה לתנועות מחאה דומות מעבר לים (בעיקר בארה"ב).
ניתן את הדעת על השאלה, כיצד האמנות הפופולרית הובילה חלק ניכר מהמחאה? וננסה להחליט האם שנות השמונים היו תור-הזהב של אמנות המחאה בישראל.
נעמיק בשאלה מדוע דווקא ביוני 82' הסכימו כה רבים מאזרחי ישראל להתעלם מהקריאה "שקט, יורים" ולהפגין בזמן אמת – כל זה, בשיח ביקורתי המכיר היטב בכך שלמרות גל המחאה האדיר ששטף את הארץ, נותרה ישראל מתבוססת בבוץ הלבנוני 18 שנים לאחר המלחמה ולמרות המעשה האמנותי המשמעותי, לא הצליחה הזירה התרבותית בישראל להשפיע באמת על מקבלי ההחלטות.  

רקע היסטורי
מלחמת לבנון הראשונה (או בשמה המקורי, "מבצע שלום הגליל") היא נקודת שבר משמעותית ביחסים שבין הציבור הישראלי והמנהיגות הפוליטית והביטחונית. פחות מעשור אחרי טראומת מלחמת יום הכיפורים, יוצאת ישראל למלחמה שמטרותיה, המוצהרות והנסתרות, שנויות במחלוקת. תוך זמן קצר מתחילה מחאה ציבורית נוקבת נגד המלחמה. לראשונה בתולדות מדינת ישראל, המונים יוצאים לרחובות בזמן אמת, אינם ממתינים לסיום הקרבות, מנסים לעצור את מה שנראה להם כ-"מלחמת ברירה" מיותרת, יקרה בחיי אדם ונטולת צידוק בטחוני, מוסרי וערכי.
 
המחאה עצמה נתקלת בביקורת נוקבת. בעיני רבים, ההתנגדות הציבורית למלחמה לפני שוך הקרבות, נחשבת מעשה בוגדני הפוגע בחוסן הלאומי ומשרת את הצד שמנגד. כיבוש ביירות, גילויי סרבנות, הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, ועדת החקירה (ועדת כהן) והתפטרות ראש הממשלה הזינו את המחאה שהפכה תכופות להתנגשויות אלימות בין תומכי המלחמה ומתנגדיה.
בחזית ההתנגדות למלחמה עמדו בכירי אומני ישראל. "אל תדליקו לי נר" שהוציאה להקת "הקליק" הפך להמנון של חיילי צה"ל בלבנון. לא עוד שירי להקות צבאיות מלאי פאתוס וגאוות יחידה, אפילו מצעדי הפזמונים הוצפו בשירים נגד המלחמה ובעד חזרת החיילים הביתה. הקונצנזוס הלאומי השבור קיבל ביטוי כמעט מיידי על במת התיאטרון ("נשי טרויה" בהבימה בשנת 83'), בשירה (מאיר ויזלטיר, יצחק לאור, דליה רביקוביץ') וכרזות פוליטיות (טרטקובר). הקולנוע הישראלי, בדומה אולי להתמודדות של הקולנוע האמריקני עם טראומת וייטנאם, ינצל את השנים שיחלפו ויטפל בצורה מקיפה במלחמה (בופור, ואלס עם באשיר) אך רק לאחר עשרות שנים.

 
מפגשים אחרים

צור קשר

רחוב המדע 14 איזור תעשיה הרצליה

טלפון 3184*

.

בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.