מיכל נאמן, הדג הוא ראש ציפור, 1977, אקריליק, תצלומים ולטראסט על עץ לבוד, 60X100 

מיכל נאמן (1951)
 
כלת פרס ישראל לתחום האמנות הפלסטית (2014), ציירת ומרצה לאמנות – מהאמניות הבולטות בישראל בארבעת העשורים האחרונים.
 
עבודותיה של מיכל נאמן עוסקות במגוון רחב של נושאים ובהם זהות לאומית ודתית, הקשר למקורות ולאלוהים, מגדר ומיניות, ריבוי זהויות, הפער בין דימוי לַכיתוב שהוא מקבל עליו, וכן הצבעים ומשמעויותיהם. היא יצרה שפה ציורית-חזותית ייחודית המשלבת משפטי טקסט ביצירה ומציגה אותם בהקשר חדש, וכן פיתחה טכניקה אישית ליצירת עבודות רב שכבתיות.

"מאז ומתמיד התקיים אצלי המתח בין הציור לטקסט. למשל, בעיתון הילדים של כנרת הייתי גם המאיירת וגם העורכת", אומרת האמנית מיכל נאמן. היא נולדה בקבוצת כנרת ב-1951, בתם של המורה לאה והמורה וההיסטוריון פרופ' שלמה נאמן. לאחר שסיימה את בית-הספר היסודי עברה המשפחה להתגורר בלוד, שם למדה בתיכון. "בתקופה הזו התחלתי להתמקצע בתחום הציור. הייתי נוסעת ללמוד אמנות אצל ג'ורג' שמש ובבית-הספר הגבוה לציור בתחנה המרכזית בתל אביב".
לאחר התיכון המשיכה את לימודיה במדרשה למורים לאמנות בתל-אביב (בית ברל), בין השאר אצל האמן רפי לביא. בסיום לימודיה כבר השתתפה בתערוכה קבוצתית ראשונה בגלריה 201. במקביל המשיכה ללימודים אקדמיים בתולדות-האמנות ובספרות כללית באוניברסיטת תל-אביב.
ב-1974 זכתה עבודתה המקורית לתהודה רבה כשהציבה בחוף ימה של תל-אביב שני שלטים ובהם הכיתוב "העיניים של המדינה" – ציטוט מדברי חייל שהשתתף בכיבוש החרמון במלחמת יום-הכיפורים, אשר הסביר בריאיון טלוויזיה את חשיבות המוצב בפסגת ההר. "רציתי להדהד את המשפט הכובש הזה, ולתת לו להדהד על שפת הים, שזה הגבול המערבי שלנו", היא אומרת. באותה שנה הציגה בתערוכה הקבוצתית "חמישה צעירים" בגלריה "הקיבוץ" בתל אביב את העבודה "גדי בחלב אמו", שבה מופיע המשפט התנכ"י במסגרת ציור ועבודה גראפית רחבה יותר. בשנים האלה פיתחה נאמן את השפה הציורית-חזותית הייחודית שלה, הכוללת משחק עם טקסטים, רבים מהם מקראיים (למשל "ארץ אוכלת יושביה"). "יש מלחמה עתיקה בין הטקסט לדימוי הוויזואלי", היא אומרת. "אני לוקחת בעבודות האלה משפטים מוכרים מהתרבות, ונותנת להם להופיע שוב בהקשר שאני מייצרת". המרכיב הטקסטואלי מילא תפקיד חשוב גם בסדרת העבודות "דג-ציפור" שהוצגו בהן קולאז'ים של יצורי כלאיים שונים בין דגים לציפורים, המייצגים שני קטבים – שמים ומים – וגם שני סמלים נוצריים חשובים. את העבודות ליוו כיתובים הרומזים לסמליות זו, כמו "הדג מאמין בציפור" או "הבשורה על פי הציפור".
בעבודות אחרות שילבה נאמן צילומים. העבודה "בת ישראל" מציגה פשקוויל (כרוּז) חרדי הקורא לבנות להתלבש בצניעות, כשהוא מקבע זרועות נערה כמעין סד בצורת תפילין, מגילה או ספר תורה. העבודה "הרג פינגווין – נהרגה נזירה" מבוססת על הבדיחה השוביניסטית שבה שואל נהג אם יש פינגווינים בסביבה, וכשנענה שאין, הוא מסיק "כנראה דרסתי נזירה". בעבודה נראה צילום של מאוורר תקרה, שהניגוד בין זרועותיו לעיגול שבמרכזו מתכתב עם הניגוד והמפגש בין מגדרים.
לאחר השתלמות בניו יורק שבה נאמן לישראל ב-1980. כעבור שנתיים נבחרה לייצג את ישראל בביאנלה היוקרתית בוונציה, עם תמר גטר. "הצגתי שם ציורים העוסקים באימוץ ופירוק של תיאוריות בדבר ההתפתחות האנושית", היא מספרת. ב-1983 הוצגו עבודותיה בתערוכת יחיד ראשונה במוזיאון תל אביב.
רבות מהעבודות של נאמן עוסקות במקורות, ביהדות ואף באלוהות עצמה. "זה נושא שאינו מפסיק להעסיק אותי, כי זו פנייה למשהו שכולל אותי ולא כולל אותי בעת ובעונה אחת", היא אומרת. העיסוק הזה קיבל ביטוי נרחב במיוחד בסדרת עבודות המציגות מילים וכינויים אלוהיים עם תמונות או מבניים גרפיים ייחודיים. בהמשך פיתחה את גוף העבודות "ה' צבעים" (Legion), בטכניקה המבוססת על יצירת "גריד" מסרט הדבקה. "זה מאפשר יצירה בשכבות שהולכות ומתכווצות", נאמן מסבירה. "בהתחלה התכוונתי להסיר את המסקינג-טייפ, אבל מרגע שהשארתי אותו, קיבלתי פני שטח שתחתם מסתתר ציור סודי. הכתמים והנזילות שעל פני התמונה מופיעים כמו חבּורות על עור או כתוֹבוֹת על קיר. עולה על הדעת ההופעה של סימפטום גופני הרומז לתופעה סמויה מן העין ומזמינה התבוננות". ייצוג של גוף העבודות הזה הוצג ב-1999 בתערוכת יחיד נוספת במוזיאון תל אביב.
בשנים האחרונות מתמקדות עבודותיה של נאמן ברצף שבין חיוך לחיתוך, ומבוססות על סיפורים העוסקים בחיוכים טראגיים, כמו הילד בסיפור של ויקטור הוגו שחוטפיו הצוענים חתכו את פיו בסכין כדי להקנות להם עווית חיוך קבועה שתסייע לו באיסוף תרומות בעבודתו כליצן. ב-2013 הוצגה בתל אביב תערוכת היחיד Wit/ויץ/Witz שעסקה בעיקר במושג הגרמני witz הטומן בחובו משמעויות רבות. "ויץ בגרמנית זו שנינות, אבל יש הרואים בה סוג אחד של ידע, שונה מהידע המדעי הסדור", אומרת נאמן. "באופן מצמרר, ה-witz מופיע גם בשם Auschwitz, וגם ב-Tschernowitz, עיר הולדתו של המשורר פול צלאן".
נוסף על פעילות אמנותית ענפה, נאמן מלמדת זה שנים רבות במדרשה לאמנות, וכן לימדה בשנים האחרונות ב"בצלאל" ובאוניברסיטת תל אביב. "הדיאלוג עם התלמידים מעניין ומפרה מאוד, וההוראה תורמת להתפתחות שלי כאמנית".