יצירתו של ויליאם קנטרידג' William Kentridge , יליד יוהנסבורג 1955, מעלה שאלות מרתקות לגבי תהליך יצירת האמנות הפלסטית בלבושה הרב ממדי והרב כיווני, כמו גם לגבי הסינטזה של החוויה האישית והאינטימית עם החוויה החברתית והפוליטית.
תערוכתו במוזיאון ישראל, שהסתיימה לא מכבר, כללה חמישה נושאים מובנים בעלי חלל עצמאי – אמן בסטודיו, סוהו ופליקס, אובו והתהלוכה, חליל הקסם והאף – היא בבחינת ניסוח תשובות מפרות ומעשירות לשאלות אלה.
קנטרידג', אשר למד תיאטרון ומשחק בצעירותו, החל ליצור בשנות ה-80 בהשראת מפגש מכונן שהיה לו עם הצייר הדרום-אפריקאי דומילה פני.
תערוכתו במוזיאון ישראל, שהסתיימה לא מכבר, כללה חמישה נושאים מובנים בעלי חלל עצמאי – אמן בסטודיו, סוהו ופליקס, אובו והתהלוכה, חליל הקסם והאף – היא בבחינת ניסוח תשובות מפרות ומעשירות לשאלות אלה.
קנטרידג', אשר למד תיאטרון ומשחק בצעירותו, החל ליצור בשנות ה-80 בהשראת מפגש מכונן שהיה לו עם הצייר הדרום-אפריקאי דומילה פני.
כבר בעבודותיו המוקדמות, בהם יצר רישומי פחם שהיו מלווים במחיקה אובססיבית, הוא יצר רישום בתנועה דינאמית המשתנה ללא הרף, כשהוא מקדם ומפתח את "העלילה" הן בזמן והן במשמעות, בבחינת אנימציה בטכניקה של S'TOP M0TION , שהשפיע על ציירים רבים ביניהם אמן הרחוב BLU.
בהמשך הוסיף קנטרידג' ליצירתו גם קולות וצלילים, ממדיה גדלו לכדי מסך קולנוע, והוא אף החל להקרין בחלל אחד מספר סרטונים באופן סימולטני - כמו ביצירתו "אמן בסטודיו". מוזיקת הרקע הפכה להיות בעלת נוכחות משוכללת ודרמטית, בהשפעה קלאסית מערבית ואפריקנית לחילופין, כך שבהכרח נוצר חלל רב ממדי ורב משמעי. מעבר לכלים הפלסטיים, האמצעים העיקריים שלו הם הסיפור, ההומור, הגרוטסקה, האירוניה, הדרמה, האמירה הבוטה, כשהכל כפוף לחוקים של מצב הקיום האנושי.
בין השאר אמר קנטרידג': "אני מתעניין באמנות פוליטית, כלומר במצב של אי- בהירות, סתירה, מחוות לא מושלמות וסופים לא ברורים... בדרך המקרית שבה דימויים משתלבים בעבודה, יש סוג של מודל המורה לנו כיצד לחיות את חיינו."
ואכן הנושאים שלו בוטים ביותר - האפרטהייד בדרום אפריקה, הגרוש מן הערים, העוני, האלימות והרצח (סרטי הצלליות הדרמטיים והמהפנטים "אובו והתהלוכה"), אי השוויון ההרסני של חברתנו בעולם הקפיטליסטי (אוסף הסרטים "סוהו ופליקס"), כמו גם תיאור גרוטסקי של המשטר הטוטאליטארי בברית המועצות כמשל.
בהמשך הוסיף קנטרידג' ליצירתו גם קולות וצלילים, ממדיה גדלו לכדי מסך קולנוע, והוא אף החל להקרין בחלל אחד מספר סרטונים באופן סימולטני - כמו ביצירתו "אמן בסטודיו". מוזיקת הרקע הפכה להיות בעלת נוכחות משוכללת ודרמטית, בהשפעה קלאסית מערבית ואפריקנית לחילופין, כך שבהכרח נוצר חלל רב ממדי ורב משמעי. מעבר לכלים הפלסטיים, האמצעים העיקריים שלו הם הסיפור, ההומור, הגרוטסקה, האירוניה, הדרמה, האמירה הבוטה, כשהכל כפוף לחוקים של מצב הקיום האנושי.
בין השאר אמר קנטרידג': "אני מתעניין באמנות פוליטית, כלומר במצב של אי- בהירות, סתירה, מחוות לא מושלמות וסופים לא ברורים... בדרך המקרית שבה דימויים משתלבים בעבודה, יש סוג של מודל המורה לנו כיצד לחיות את חיינו."
ואכן הנושאים שלו בוטים ביותר - האפרטהייד בדרום אפריקה, הגרוש מן הערים, העוני, האלימות והרצח (סרטי הצלליות הדרמטיים והמהפנטים "אובו והתהלוכה"), אי השוויון ההרסני של חברתנו בעולם הקפיטליסטי (אוסף הסרטים "סוהו ופליקס"), כמו גם תיאור גרוטסקי של המשטר הטוטאליטארי בברית המועצות כמשל.
בעבודותיו יש אמנם הרבה הפשטה, גם מבחינה צורנית וגם מבחינה מוזיקאלית, אבל היא מתערבבת בהכרח עם התכנים החברתיים והפוליטיים. על הצגת יצירתו בישראל אמר קנטרידג': "אני חושב שזה יהיה מטורף לא להראות את העבודות האלה כאן, בישראל, העבודות נוגעות בשאלות מהותיות של זיכרון היסטורי ושכחת ההיסטוריה."
קנטרידג' הוא אמן שמצייר לכאורה דמויות רבות, אבל בסופו של דבר הוא מצייר בעיקר את עצמו, דמות שמנמנה ובאנאלית, המייצגת דמויות רבות – מצד אחד את הקפיטליסט הבורגני, החזירי והדורסני,
קנטרידג' הוא אמן שמצייר לכאורה דמויות רבות, אבל בסופו של דבר הוא מצייר בעיקר את עצמו, דמות שמנמנה ובאנאלית, המייצגת דמויות רבות – מצד אחד את הקפיטליסט הבורגני, החזירי והדורסני,
מצד אחר את האמן בסדנתו, או את המתבודד ליד החוף, הנח כביכול על כסא נוח וקורא עיתון טעון במשמעויות. הוא מרבה לשוחח עם תולדות האמנות ועם התרבויות, עם ציורי דגא ובונאר (סדרת רישומי האישה הנכנסת לאמבטיה), מירו וקורבה, ובה במידה יוצר מטמורפוזה של סוס המזכיר את זה מהגרניקה של פיקאסו, כשהוא מתייחס במקביל לטקסי הקומוניזם הדורסני בברית-המועצות, לנין, סטאלין, בוכרין וכו', לפי מוזיקה אופראית של דמיטרי שוסטקוביץ על פי סיפורו של גוגול "ללמוד מן האבסורד: האף" (שהפכה אופרה של ממש והוצגה בעת האחרונה באקס דה פרובנס בצרפת, מלווה בפסלים ובתפאורה מלאה של קנטרידג').
יצירתו הרב תחומית של קנטרידג' "אמן בסטודיו", היא יצירה רבת פנים בה מוצגים מספר סרטונים, שבאחד מהם הצייר רושם דיוקן עצמי ומוחק, קורע ומשלים את הקרעים בחזרה; באחר הוא מטפס על סולם אין-סופי ושב; בשלישי הוא מתבונן בכוס קפה הנהפך להיות מעין משקפת. באותה עת הוא מעמת את יצירתו עם זאת של גוסטאב קורבה "סטודיו האמן", כשאשתו הערומה מייצגת את דמות הדוגמנית של קורבה, ואפילו חיבוקה הממשי נדמה לו כהזיה!.. כל התמונות שבחדר יוצרות אכן יחדיו חוויה מורכבת ומרתקת, ובו בזמן חוויה אישית ואנושית, עשירה ופואטית.
בין לבין הוא המציא גם במות תיאטרון משוכללות ודינאמיות, תלת ממדיות ולא גדולות בממדיהן, המתפקדות באופן אוטומטי, כשהן חוזרות על פעולות עצמן באופן מתוכנת כמו בתיבה מזמרת. בבמות אלה הוא מפתח ווריאציות מקסימות ועשירות על "חליל הקסם" של מוצרט, רצופות באורות, צבעים ודמויות מוזרות וגרוטסקיות, מעין סקיצות לאותן תפאורות גדולות שהוא יוצר במקביל לאופרות ממשיות בתיאטראות.
המיוחד ביצירתו של קינטרידג' זהו הקשר ההדוק וההכרחי בין חוויות חייו האישיים ודעותיו הפוליטיות והקיומיות הנחרצות, לבין האמצעים האמנותיים המגוונים, המפתיעים והפשוטים לכאורה. הוא אכן "האמן המשחק" המובהק, בעיקר באופן האינטימי והארכיטיפי כאחד שבו שום מכשול מנטאלי או אמנותי לא עומד בפניו. הוא יוצר עולם פנימי וחיצוני, המקביל לעולם סוריאליסטי, כשעושר רעיונותיו הוא עצום, כמו אותו חתול שהופך במטמורפוזה למכונת כתיבה, בייחוד שחמשת החדרים פעילים בתערוכתו במוזיאון בו בזמן, כשהם יוצרים קשר פנימי גם בתכניהם וגם בהדהודי קולותיהם הממשיים.
בעקבות הצפייה ביצירתו קשה להמשיך ולראות את אמצעי הרישום, ההדפס, האנימציה, הוידיאו, הפיסול והתפאורה המקובלים כמדיומים נפרדים, ויש הכרח מתבקש לחפש אחר החיבור ביניהם. כוחם גובר בהשראתם ההדדית, שהיא מעבר לכל החיבורים המוכרים לנו כמו הקולאג', האסמבלאג' ואפילו הוידיאו. עושר עולם האמנות על פי קנטרידג' משיק לחיוניות עולם החיים ולדינמיות של ככר-העיר, בדומה לטקסים הקדומים המורכבים של התרבויות "הפרימיטיביות". בה במידה הוא מושפע בהכרח מ"הרעש" של חשיפתנו הפרועה לריבוי הגירויים של קליטת העולם דרך אמצעי המדיה השונים – מהמחשב והטלוויזיה ועד הטלפון הנייד. אולי בשל כך הוא נמשך כל-כך לעולם האופרה, התיאטרון והקולנוע.
האם הוא הפיקאסו של ימינו קשה עדיין לקבוע, אבל לבטח הוא כבר הגיע לדרגת הברק הפיקנטי של מאן-ריי, הן ברעיונותיו הרדיקאליים והשובבים, הן באמצעיו האמנותיים והן בקשר שלו אל תפיסת השחור-לבן-אפור כמבטא השקפת עולם אמנותית וחברתית מובילה.
יצירתו הרב תחומית של קנטרידג' "אמן בסטודיו", היא יצירה רבת פנים בה מוצגים מספר סרטונים, שבאחד מהם הצייר רושם דיוקן עצמי ומוחק, קורע ומשלים את הקרעים בחזרה; באחר הוא מטפס על סולם אין-סופי ושב; בשלישי הוא מתבונן בכוס קפה הנהפך להיות מעין משקפת. באותה עת הוא מעמת את יצירתו עם זאת של גוסטאב קורבה "סטודיו האמן", כשאשתו הערומה מייצגת את דמות הדוגמנית של קורבה, ואפילו חיבוקה הממשי נדמה לו כהזיה!.. כל התמונות שבחדר יוצרות אכן יחדיו חוויה מורכבת ומרתקת, ובו בזמן חוויה אישית ואנושית, עשירה ופואטית.
בין לבין הוא המציא גם במות תיאטרון משוכללות ודינאמיות, תלת ממדיות ולא גדולות בממדיהן, המתפקדות באופן אוטומטי, כשהן חוזרות על פעולות עצמן באופן מתוכנת כמו בתיבה מזמרת. בבמות אלה הוא מפתח ווריאציות מקסימות ועשירות על "חליל הקסם" של מוצרט, רצופות באורות, צבעים ודמויות מוזרות וגרוטסקיות, מעין סקיצות לאותן תפאורות גדולות שהוא יוצר במקביל לאופרות ממשיות בתיאטראות.
המיוחד ביצירתו של קינטרידג' זהו הקשר ההדוק וההכרחי בין חוויות חייו האישיים ודעותיו הפוליטיות והקיומיות הנחרצות, לבין האמצעים האמנותיים המגוונים, המפתיעים והפשוטים לכאורה. הוא אכן "האמן המשחק" המובהק, בעיקר באופן האינטימי והארכיטיפי כאחד שבו שום מכשול מנטאלי או אמנותי לא עומד בפניו. הוא יוצר עולם פנימי וחיצוני, המקביל לעולם סוריאליסטי, כשעושר רעיונותיו הוא עצום, כמו אותו חתול שהופך במטמורפוזה למכונת כתיבה, בייחוד שחמשת החדרים פעילים בתערוכתו במוזיאון בו בזמן, כשהם יוצרים קשר פנימי גם בתכניהם וגם בהדהודי קולותיהם הממשיים.
בעקבות הצפייה ביצירתו קשה להמשיך ולראות את אמצעי הרישום, ההדפס, האנימציה, הוידיאו, הפיסול והתפאורה המקובלים כמדיומים נפרדים, ויש הכרח מתבקש לחפש אחר החיבור ביניהם. כוחם גובר בהשראתם ההדדית, שהיא מעבר לכל החיבורים המוכרים לנו כמו הקולאג', האסמבלאג' ואפילו הוידיאו. עושר עולם האמנות על פי קנטרידג' משיק לחיוניות עולם החיים ולדינמיות של ככר-העיר, בדומה לטקסים הקדומים המורכבים של התרבויות "הפרימיטיביות". בה במידה הוא מושפע בהכרח מ"הרעש" של חשיפתנו הפרועה לריבוי הגירויים של קליטת העולם דרך אמצעי המדיה השונים – מהמחשב והטלוויזיה ועד הטלפון הנייד. אולי בשל כך הוא נמשך כל-כך לעולם האופרה, התיאטרון והקולנוע.
האם הוא הפיקאסו של ימינו קשה עדיין לקבוע, אבל לבטח הוא כבר הגיע לדרגת הברק הפיקנטי של מאן-ריי, הן ברעיונותיו הרדיקאליים והשובבים, הן באמצעיו האמנותיים והן בקשר שלו אל תפיסת השחור-לבן-אפור כמבטא השקפת עולם אמנותית וחברתית מובילה.
