לפני תחילת הכתיבה קיים הנושא כגעגוע, מסביר חתן פרס נובל לספרות, המשורר Joseph Brodsky. אותו הגעגוע קיים בעולמו הפנימי של האמן הפלסטי בבואו ליצור יצירה חדשה. זהו איזור פרטי, חבוי, אליו אין לזר גישה, גם לא למורה. זהו איזור מוצל, לא נהיר אף ליוצר עצמו.
הגעגוע מוביל את האמן לתחושות, רגשות ומעשים בלתי ניתנים לחיזוי, לתוצאות מפתיעות. הוא פועל במהלך המשחק של האמן עם אבני היסוד הבסיסיים של היצירה, לעיתים בנאליים ויומיומיים - מילים, צלילים, תנועות, דימויים, צורות, צבעים - המתחברים לצורה מורכבת.
הגעגוע מוביל את האמן לתחושות, רגשות ומעשים בלתי ניתנים לחיזוי, לתוצאות מפתיעות. הוא פועל במהלך המשחק של האמן עם אבני היסוד הבסיסיים של היצירה, לעיתים בנאליים ויומיומיים - מילים, צלילים, תנועות, דימויים, צורות, צבעים - המתחברים לצורה מורכבת.
ייחודו של האמן טמון בשילובם, עיוותם, טעינתם של אלה במשמעות רעננה בקונטקסט חדש. זהו מעשה הקומפוזיציה, וזו מרכזיותה ביצירה. מקורותיה בגעגוע הן יסוד הסוד שבה, המרכיב החומק מניתוח . ניתן לומר שהאמנות שוכנת בקומפוזיציה.
הרב משה חיים לוצאטו, פילוסוף, קבליסט ומשורר מהמאה ה- 18 ממליץ למי שיוצא לדרכו (הרוחנית) לדמיין תמיד את הדרך הגדולה, לאן פניו מועדות. קרי – על האמן לשמור על הגעגוע, המטרה הרחוקה שלו, ולבצע כל צעד הכרחי להליכה אליו. אני מוסיף להמלצה זו היבט נוסף: להגמיש את המחשבה ולהיות מוכן להפתעות, כי הצעדים יובילו בהכרח למקומות לא צפויים. זהו המקום של היצירתיות. מימוש קונצפט קבוע מראש ללא מקום לגילוי ושינוי מוליד אילוסטראציה פלסטית, לא יצירת אמנות.
הרב משה חיים לוצאטו, פילוסוף, קבליסט ומשורר מהמאה ה- 18 ממליץ למי שיוצא לדרכו (הרוחנית) לדמיין תמיד את הדרך הגדולה, לאן פניו מועדות. קרי – על האמן לשמור על הגעגוע, המטרה הרחוקה שלו, ולבצע כל צעד הכרחי להליכה אליו. אני מוסיף להמלצה זו היבט נוסף: להגמיש את המחשבה ולהיות מוכן להפתעות, כי הצעדים יובילו בהכרח למקומות לא צפויים. זהו המקום של היצירתיות. מימוש קונצפט קבוע מראש ללא מקום לגילוי ושינוי מוליד אילוסטראציה פלסטית, לא יצירת אמנות.
יוצר לעולם אינו מכיר עד תום את יצירתו ואינו מבין את כל מסתריה. נשארת תמיד הילה השייכת לצופה, רותמת את תחושותיו להשלמת המשמעויות. המקור לתחושות אלה אינו כוונות האמן, אלא אמירתן העצמאית של ה"מילים" בהן השתמש האמן, בכל שפה אמנותית בה יצר. התקשורת של האמן עם הצופה תמיד תהייה מתווכת על ידי הדו-שיח המוקדם של האמן עם החומר ועם הצורה. כוונתי לומר כי לחומר ולקומפוזיציה יש יכולת להנכיח סיפור אחר מזה הנגלה בנושא היצירה, מפתיע כמו תינוק ממשי אל מול דמותו המדומיינת.
הסיפור אותו מספרת היצירה הפלסטית הוא בעיני שכבה חיצונית, בעוד הביצוע שלו הוא הנושא הממשי, התוצאה האמיתית בעולם של כוונות האמן. הניסיון להמחיש מושג או להסביר לצופה רעיון באמצעות עבודה פלסטית הוא מעשה דידקטי בו האמן תופס עצמו כעליון, הוגה, יודע ולא מעשה שותפות במובן ההומניסטי, המכבד את חופש ההתבוננות של הצופה.
אין זה אומר שהיצירה קיימת "בעיני המתבונן": היא קיימת בעיני הצופה והאמן העכשווי המתבונן בה רכוב על כתפיהם של אין ספור דורות של אמנים וצופים מכל התרבויות.
Brodsky נשאל האם שיריו יהיו מעניינים בעוד 100 שנה. תשובתו הייתה שאין הדבר מעסיק אותו – אלא מעניינית אותו השאלה האם Dante או Petrarca היו מתעניינים בשיריו, האם היה נוצר דיאלוג עמם.
השפה הפלסטית שדברה אל ציירי המערות הקדומים ממשיכה לדבר אל איש התרבות היום, ללא תלות בנושאי התקופה. עבודה שמשוחחת היום עם העבר בכוחה להיות משמעותית גם בעתיד.
הרמוניה, דיסהרמוניה, קונטראסט, קצב, צבעוניות – השפעותיהם על בני האדם לא השתנתה במעט שנות קיומה של התרבות, כפי שמעידים, למשל, טקסטים רומאיים הדנים בשאלות של קומפוזיציה דיס-הרמונית בתהליך קרבות הגלדיאטורים.
אין זה אומר שהיצירה קיימת "בעיני המתבונן": היא קיימת בעיני הצופה והאמן העכשווי המתבונן בה רכוב על כתפיהם של אין ספור דורות של אמנים וצופים מכל התרבויות.
Brodsky נשאל האם שיריו יהיו מעניינים בעוד 100 שנה. תשובתו הייתה שאין הדבר מעסיק אותו – אלא מעניינית אותו השאלה האם Dante או Petrarca היו מתעניינים בשיריו, האם היה נוצר דיאלוג עמם.
השפה הפלסטית שדברה אל ציירי המערות הקדומים ממשיכה לדבר אל איש התרבות היום, ללא תלות בנושאי התקופה. עבודה שמשוחחת היום עם העבר בכוחה להיות משמעותית גם בעתיד.
הרמוניה, דיסהרמוניה, קונטראסט, קצב, צבעוניות – השפעותיהם על בני האדם לא השתנתה במעט שנות קיומה של התרבות, כפי שמעידים, למשל, טקסטים רומאיים הדנים בשאלות של קומפוזיציה דיס-הרמונית בתהליך קרבות הגלדיאטורים.
מחשבות אלו נחוצות להבנת המטרה של לימודי הקומפוזיציה, כמרכיב מרכזי של תהליך היצירה ושל ההתבוננות גם יחד. האספקטים הויזואליים של השפה הפלסטית הם היסוד של ההבעה האמנותית ואלה שבונים את הקווים האסוציאטיביים בחפץ.
בשיעורי הקומפוזיציה נפגש התלמיד עם תפיסה בה הנושא המרכזי של עבודת האמנות אינו בסיפור החיצוני, חשוב ועדכני ככל שיהיה, אלא הוא זה הנבנה ע"י הכללים הפנימיים של התהליך המעשי ביצירה – הביצוע. נושא זה יכול להתברר ולהתעצב אך ורק במסגרת תהליך החיפוש של החלטה בחלל שבין רעיון לבצוע, חיפוש הכרוך במשחק ובאהבה למשחק.
האמן משחק עם חומרים מוכרים, משותפים לכולם: קו, כתם, זווית, אורך, קונטראסט. בתוך המשחק נוכח תמיד ההכרח: יש להחליט החלטות כל העת בדבר מיקום, גודל, מספר, קצב, תנועה, חיבור: ימין או שמאל, גדול או קטן, סטאטי או דינאמי ועוד. ממקום זה של צעדי "אין ברירה" אפשר להתחיל ללמוד קומפוזיציה: איך תפעל כל אחת מן האפשרויות? ככל שירבה המשחק, כן יתאפשר מציאת שילובים פרדוקסאליים וחדישים, וכן תתפתח הבחינה האינטואיטיבית של הפתרון המועדף.
אמנות נוצרת עם מציאת הדרך מה"אין ברירה" אל ה"אני", אל הפתרון הייחודי המבטא בדרך הטובה ביותר את המצב הרגשי של היוצר.
בשיעורי הקומפוזיציה נפגש התלמיד עם תפיסה בה הנושא המרכזי של עבודת האמנות אינו בסיפור החיצוני, חשוב ועדכני ככל שיהיה, אלא הוא זה הנבנה ע"י הכללים הפנימיים של התהליך המעשי ביצירה – הביצוע. נושא זה יכול להתברר ולהתעצב אך ורק במסגרת תהליך החיפוש של החלטה בחלל שבין רעיון לבצוע, חיפוש הכרוך במשחק ובאהבה למשחק.
האמן משחק עם חומרים מוכרים, משותפים לכולם: קו, כתם, זווית, אורך, קונטראסט. בתוך המשחק נוכח תמיד ההכרח: יש להחליט החלטות כל העת בדבר מיקום, גודל, מספר, קצב, תנועה, חיבור: ימין או שמאל, גדול או קטן, סטאטי או דינאמי ועוד. ממקום זה של צעדי "אין ברירה" אפשר להתחיל ללמוד קומפוזיציה: איך תפעל כל אחת מן האפשרויות? ככל שירבה המשחק, כן יתאפשר מציאת שילובים פרדוקסאליים וחדישים, וכן תתפתח הבחינה האינטואיטיבית של הפתרון המועדף.
אמנות נוצרת עם מציאת הדרך מה"אין ברירה" אל ה"אני", אל הפתרון הייחודי המבטא בדרך הטובה ביותר את המצב הרגשי של היוצר.
