פול קליי היה אחד האמנים החשובים והמשפיעים של המאה העשרים. בסגנונו ניכרו השפעות הזרם האקספרסיוניסטי, הקוביסטי והסוריאליסטי. הוא התמחה בתורת הצבעים עליה כתב והרצה רבות. קליי כתה יומן ובו פירט את הלכי רוחו וחוויותיו השונות וממנו ניתן היה ללמוד רבות על התפתחותו כאמן. הרצאותיו ומאמריו בנושא האמנות המודרנית, המאוגדים ב"מחברתו של פול קליי" (Paul Klee's Notebooks) ובספרו "המחברת הפדגוגית" (The Pedagogical Sketchbook) ונחשבים כאבני דרך משמעותיות בתולדות האמנות המודרנית והוראת האמנות.
כבן למשפחה מוזיקלית, אביו היה מורה למוזיקה ואימו זמרת, כבר בגיל 7 הצטיין בנגינה בכינור וניגן תקופה מסוימת בתזמורת הסימפונית של ברן.
כבן למשפחה מוזיקלית, אביו היה מורה למוזיקה ואימו זמרת, כבר בגיל 7 הצטיין בנגינה בכינור וניגן תקופה מסוימת בתזמורת הסימפונית של ברן.
קליי זנח את המוזיקה לטובת אמנות הרישום והציור בציינו כי "אינני מוצא עניין להיכנס למוזיקה מבחינה יצירתית לאור ההידרדרות הנמשכת בהישגי המוזיקה לאורך ההיסטוריה". יחד עם זאת, זיקתו לעולם המוזיקה וההרמוניה ניכרה ביצירותיו לאורך השנים.
עבודותיו הראשונות היו בעיקר רישומי דיו, עט ותחריטים בהם הגרוטסקה והסוריאליזם היוו מרכיב חשוב, וניכרו בהם מוטיבים אקפרסיוניסטיים. בתחילת דרכו התקשה קליי להתמודד עם עולם הצבע, ובשנת 1898, כאשר החל את לימודיו באקדמיה לאמנות יפה במינכן, גרמניה, תחת הנחייתו של פרנץ ון שטוק, אמן האוונגרד מגרמניה, הצטיין קליי בציור ורישום, אך באותה תקופה נראה היה כי הוא חסר חוש טבעי לצבע. קליי בילה באיטליה, טייל בין רומא, פירנצה ונאפולי ולמד את עבודותיהם של גדולי אמני הציור של המאה ה-19, התרשם מעולם הצבע שפגש, אך חש כי האופטימיות והאצילות שהצבע מייצג אינם הולמים את טבען הפסימי של עבודותיו.
עבודותיו הראשונות היו בעיקר רישומי דיו, עט ותחריטים בהם הגרוטסקה והסוריאליזם היוו מרכיב חשוב, וניכרו בהם מוטיבים אקפרסיוניסטיים. בתחילת דרכו התקשה קליי להתמודד עם עולם הצבע, ובשנת 1898, כאשר החל את לימודיו באקדמיה לאמנות יפה במינכן, גרמניה, תחת הנחייתו של פרנץ ון שטוק, אמן האוונגרד מגרמניה, הצטיין קליי בציור ורישום, אך באותה תקופה נראה היה כי הוא חסר חוש טבעי לצבע. קליי בילה באיטליה, טייל בין רומא, פירנצה ונאפולי ולמד את עבודותיהם של גדולי אמני הציור של המאה ה-19, התרשם מעולם הצבע שפגש, אך חש כי האופטימיות והאצילות שהצבע מייצג אינם הולמים את טבען הפסימי של עבודותיו.
בשובו מאיטליה החל לפתח טכניקות חדשות של רישום ותחריט. בין השנים 1903-1905 הפיק 11 תחריטים על לוח אבץ, מכלול יצירות הנקרא "Inventions", ובו דמויות גרוטסקיות שונות בגוונים של שחור אפור ולבן. קליי ראה בעבודתו זו את יצירתו המשמעותית הראשונה ואף הציגן לראשונה לקהל הרחב.
עם נישואיו ב-1906 לפסנתרנית הבווארית לילי סטמפף, קבעו השניים את מגוריהם במינכן, שהייתה מעוז אמנות האוונגרד באותן שנים. במינכן פגש את ואסילי קנדינסקי ופרנץ מרק, שהיו דמויות משמעותיות בזרם האוונגרד, וחבר אליהם ולקבוצת "הפרש הכחול", קבוצת אמנים אקספרסיוניסטיים שמאסו במסגרות השמרניות של האמנות הקלאסית ושאפו לבטא אמת רוחנית ודימויים מופשטים ביצירותיהם. החיבור עם חברי "הפרש הכחול" חשפו את קליי לתיאוריות מודרניות של שימוש בצבע, וביקורו בצרפת בשנת 1912 חשף אותו לזרם הקוביזם, שעיקרו הפשטת האובייקט באמצעות פירוקו והרכבתו מחדש על ידי צורות גיאומטריות.
עם נישואיו ב-1906 לפסנתרנית הבווארית לילי סטמפף, קבעו השניים את מגוריהם במינכן, שהייתה מעוז אמנות האוונגרד באותן שנים. במינכן פגש את ואסילי קנדינסקי ופרנץ מרק, שהיו דמויות משמעותיות בזרם האוונגרד, וחבר אליהם ולקבוצת "הפרש הכחול", קבוצת אמנים אקספרסיוניסטיים שמאסו במסגרות השמרניות של האמנות הקלאסית ושאפו לבטא אמת רוחנית ודימויים מופשטים ביצירותיהם. החיבור עם חברי "הפרש הכחול" חשפו את קליי לתיאוריות מודרניות של שימוש בצבע, וביקורו בצרפת בשנת 1912 חשף אותו לזרם הקוביזם, שעיקרו הפשטת האובייקט באמצעות פירוקו והרכבתו מחדש על ידי צורות גיאומטריות.
רק לאחר ביקורו בטוניסיה ב-1914, בהיחשפו לאור השמש האינטנסיבי, הוכה במלוא עוצמתו של הצבע: "הצבע אחז בי, ואינני צריך עוד לרדוף אחריו, אני יודע שהוא יאחז בי לנצח. הצבע ואני אחד אנו. הנני צייר". קליי החל לצלול לעומק המופשט בשלבו מאפיינים קוביסטיים וצבע רב בעבודותיו, מאפיינים הניכרים בעבודותיו מאותה תקופה, כגון "דון ג'ובאני הבווארי", (The Bavarian Don Giovanni) ו"כיפות אדומות ולבנות"(Red and White Domes).
קליי שילב לעיתים קרובות אותיות וספרות בציוריו, כפי שניתן למשל לראות ביצירה "Once Emerged in The Gray of Night" (1918). מרכיבים אלו, כחלק משפת הסמלים והסימנים המורכבת שלו, היו לקוחים מהתת מודע ונעשה בהם שימוש על מנת להשיג תערובת בין ההפשטה למציאות. קליי כתב כי "אמנות אינה משחזרת את הגלוי, אמנות יוצרת את הגלוי". הוא חתר למטרה זו תוך שימוש במגוון רחב של פלטפורמות וטכניקות כגון רישום בעפרון, צבעי מים, מוזאיקה, ציור בזכוכית ועוד. מוטיב חוזר ברבות מיצירותיו כהד לעברו המוזיקלי הוא השימוש בצורות גיאומטריות המשתלבות בצורה הרמונית ונראות כיוצרות תהודה מלודית בין הצבעים. ניתן לראות זאת ביצירתיו "Crystal Gradation" ו- "Rhythmically".
בשנת 1920 החל ללמד יחד עם ואסילי קנדינסקי בבית הספר הידוע לאדריכלות ולעיצוב ה"באוהאוס" בגרמניה. בהרצאותיו הדגים כיצד אלמנטים יסודיים באמנות, כמו רישומי קוים וצורות גיאומטריות, יכולים ליצור קומפוזיציות מורכבות וסימבוליות. קליי דגל בציור כתהליך של חקירה, גילוי והפתעה. הוא הציב בפני תלמידיו תרגילי חקירה מגוונים. התייחסותו לציור כ"מעבדה" ביססה את אחד מיסודות הוראתו שאין לסמוך על צורות ה Readymade כיוון שהן תוצר מתקדם של חקירת האובייקט בינו לבין עצמו ובינו לבין האחרים ואין אפשרות להתחיל ללמוד מהסוף, אלא יש להתחיל בניתוח ההתחלתי. עם סגירת ה"באוהאוס" בשנת 1933, עבר קליי ללמד בבית הספר לאמנות בדיסלדורף, אולם הנאצים הביאו לפיטוריו בקובעם כי עבודותיו מנוונות וחסרות ערך אמנותי.
בשנת 1932 יצר קליי את יצירת המופת שלו, "Ad Parnassum", בה הפגין שליטה מרהיבה בטכניקת הפוינטיליזם, בה מכסה האמן את התמונה בנקודות ובכתמים זעירים מבודדים של צבעים טהורים שנמשחו זה בצד זה. כאשר צופים בתמונה ממרחק מסוים נקודות הצבע מתמזגות ונוצרת אשליה אופטית, כך שהתמונה נראית נהירה ורוטטת בשלל צורות וגוונים. בשנים האחרונות לחייו, בעקבות מחלתו, נאלץ לפתח שיטת ציור פשוטה יותר לביצוע עבורו. עבודותיו בשנותיו האחרונות אופיינו בקווים שחורים עבים ובלוקים גדולים של צבע.
פול קליי היה מגדולי האמנים של המאה ה-20 וחלק בלתי נפרד מהתהוות האמנות המודרנית. גדולתו היא בכך שקשה לשייכו ולהגדיר את עבודותיו על פי זרם מסוים. סגנונו נוגע בזרמים ואסכולות שונות כדוגמת קוביזם, סוריאליזם, פוביזם, פרימיטיביזם, כשהכל מהול יחדיו בעשייה ציורית רב גונית, וכל זאת תוך שמירה על סגנונו הייחודי. קליי השאיר אחריו סדרת מאמרים ושיעורים המהווים חלק בלתי נפרד מלימודי האמנות עד היום ומניחים את היסוד ללימודי האמנות המודרנית.
קליי שילב לעיתים קרובות אותיות וספרות בציוריו, כפי שניתן למשל לראות ביצירה "Once Emerged in The Gray of Night" (1918). מרכיבים אלו, כחלק משפת הסמלים והסימנים המורכבת שלו, היו לקוחים מהתת מודע ונעשה בהם שימוש על מנת להשיג תערובת בין ההפשטה למציאות. קליי כתב כי "אמנות אינה משחזרת את הגלוי, אמנות יוצרת את הגלוי". הוא חתר למטרה זו תוך שימוש במגוון רחב של פלטפורמות וטכניקות כגון רישום בעפרון, צבעי מים, מוזאיקה, ציור בזכוכית ועוד. מוטיב חוזר ברבות מיצירותיו כהד לעברו המוזיקלי הוא השימוש בצורות גיאומטריות המשתלבות בצורה הרמונית ונראות כיוצרות תהודה מלודית בין הצבעים. ניתן לראות זאת ביצירתיו "Crystal Gradation" ו- "Rhythmically".
בשנת 1920 החל ללמד יחד עם ואסילי קנדינסקי בבית הספר הידוע לאדריכלות ולעיצוב ה"באוהאוס" בגרמניה. בהרצאותיו הדגים כיצד אלמנטים יסודיים באמנות, כמו רישומי קוים וצורות גיאומטריות, יכולים ליצור קומפוזיציות מורכבות וסימבוליות. קליי דגל בציור כתהליך של חקירה, גילוי והפתעה. הוא הציב בפני תלמידיו תרגילי חקירה מגוונים. התייחסותו לציור כ"מעבדה" ביססה את אחד מיסודות הוראתו שאין לסמוך על צורות ה Readymade כיוון שהן תוצר מתקדם של חקירת האובייקט בינו לבין עצמו ובינו לבין האחרים ואין אפשרות להתחיל ללמוד מהסוף, אלא יש להתחיל בניתוח ההתחלתי. עם סגירת ה"באוהאוס" בשנת 1933, עבר קליי ללמד בבית הספר לאמנות בדיסלדורף, אולם הנאצים הביאו לפיטוריו בקובעם כי עבודותיו מנוונות וחסרות ערך אמנותי.
בשנת 1932 יצר קליי את יצירת המופת שלו, "Ad Parnassum", בה הפגין שליטה מרהיבה בטכניקת הפוינטיליזם, בה מכסה האמן את התמונה בנקודות ובכתמים זעירים מבודדים של צבעים טהורים שנמשחו זה בצד זה. כאשר צופים בתמונה ממרחק מסוים נקודות הצבע מתמזגות ונוצרת אשליה אופטית, כך שהתמונה נראית נהירה ורוטטת בשלל צורות וגוונים. בשנים האחרונות לחייו, בעקבות מחלתו, נאלץ לפתח שיטת ציור פשוטה יותר לביצוע עבורו. עבודותיו בשנותיו האחרונות אופיינו בקווים שחורים עבים ובלוקים גדולים של צבע.
פול קליי היה מגדולי האמנים של המאה ה-20 וחלק בלתי נפרד מהתהוות האמנות המודרנית. גדולתו היא בכך שקשה לשייכו ולהגדיר את עבודותיו על פי זרם מסוים. סגנונו נוגע בזרמים ואסכולות שונות כדוגמת קוביזם, סוריאליזם, פוביזם, פרימיטיביזם, כשהכל מהול יחדיו בעשייה ציורית רב גונית, וכל זאת תוך שמירה על סגנונו הייחודי. קליי השאיר אחריו סדרת מאמרים ושיעורים המהווים חלק בלתי נפרד מלימודי האמנות עד היום ומניחים את היסוד ללימודי האמנות המודרנית.
