"מיכלי, בת אחותי": פרקים משיחות עם מיכל היימן על אורי שטטנר  

שלומית ברויר: במובן מסוים, התערוכה הנוכחית נולדה באקראי. הזמנת אותי אלייך לסטודיו לראות ציורים ורישומים מוקדמים של אורי שטטנר, אחי אמך, שירשת ב-2010 מאשתו הראשונה, אתי שטטנר שוקלנדר, לאחר פטירתה. ארבע שנים המתנת עד שהעזת לפתוח לראשונה את עשרות התיקים שבעיזבון ולחשוף את תכולתם, תחילה לעצמך לשם מיון ומחקר, ואחר – לסביבה. כבר מדפדוף ראשון בעבודות, לא יכולתי שלא להתרשם מן הזיקה שזיהיתי בין כתב היד של שטטנר ברישומיו המוקדמים, שכלל לא הכרת, לבין עבודות הציור שלך שמיעטת להציג מאז שנות ה-90 וחזרת להציגן רק לאחרונה. באופן כמעט אינסטינקטיבי הצעתי לערוך תערוכה משותפת לשניכם. 
 
עד כמה הציור של שטטנר היה חלק ויזואלי מחייך, והאם את מנהלת אתו דיאלוג כלשהו או רואה בו נמען?
 
מיכל היימן: הוא הנמען כשמדובר בערכים שספגתי ממנו במישרין או בעקיפין. אורי הוא בוודאי חלק מן החיים הוויזואליים שלי. הוא שלח לנו מפריס מכתבים וקטעי עיתונות על השתתפותו בתערוכות, כבר בצעירותו. חיכיתי למעטפות הקטנות עם ציורים קטנים בכל מכתב. אדם ברוך כתב על אורי והעריך מאוד את יצירתו, ואני שמרתי (כארכיונאית מלידה) את כל אותם קטעי עיתונות שנקראו בגאווה במשפחתי ושמצויים בארכיון שלי עד היום. הייתי נוכחת גם כשזכה ב-1975 בפרס היוקרתי על שם אויגן קולב מטעם מוזיאון תל אביב. בשנת 1994, הוצגה רטרוספקטיבה של אורי במשכן לאמנות בעין חרוד ובמוזיאון הרצליה. לאורי גם נערכו תערוכות יחיד בגלריה גורדון, בגלריה שרה לוי, בגלריה שלוש ועוד, ולא נראה לי שהחמצתי אף אחת מהן. שלושה ציורי שמן על בד נפלאים שהשאיל אורי להורי, ציורים מופשטים, תלו כל השנים בסלון ביתם. הורי התבוננו בציורים במשך שעות בניסיון לחלץ מהם דבר-מה קונקרטי. כשאורי החזיר את הציורים אליו, לאחר שחזר סופית מפריס, אבא שלי, שהיה ממציא ושרטט את כל המצאותיו בסלון, טען תקופה ארוכה שהוא מתקשה ליצור בלעדיהם.
אם כי העבודות של אורי נמצאות באוספים של מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב, לא מפתיע אותי שחלקים שלמים מיצירתו מעולם לא נחשפו. הוא אינו האמן או האמנית היחיד/ה שרב הנסתר על הגלוי ביצירתם/ן, יהיו הסיבות אשר יהיו. כאן הוא נקשר בהחלט לפעולה האמנותית והאוצרותית שלי, שמבקשת בין השאר להאיר היסטוריות נשכחות, או עוולות.
לגבי הדיאלוג שהיה ביני ובין אורי כשהיה בחיים, זה היה דיאלוג מאד ייחודי. כשהתחלתי ליצור, למדתי צילום במכללת הדסה ומיד אחר כך ציור במדרשה, אך בתחילת הדרך הצגתי רק ציור. כל אותו זמן, הקפדנו שנינו על הפרדה. אפשר לומר שהוא אפשר לי לגדול בשקט, מאוד אהב את שעשיתי, מִעט לדבר, הגיע לתערוכות שלי; ואני נזכרת עכשיו שבתערוכת הציורים הראשונה שהשתתפתי בה, שאצר רפי לביא ב-1984, הייתי בניו יורק, ואורי לקח על עצמו לייצג אותי. הוא ספר לי שהציירת לאה ניקל ניגשה אליו בפתיחה, ואמרה לו ש"התפוח לא נפל רחוק מהעץ", והוא ענה לה, שנפל רחוק, רחוק.
 

ש"ב: האם התערוכה הנוכחית שחושפת פן חדש ביצירתו של שטטנר "משחררת" אותו במובן מסוים מהגדרות "המופנמות הלירית", "הריק המלנכולי", "הפואטיקה הנזירית" ו"צייר של ציירים" שהתקבעו או אולי קובעו לגביו בתודעה הציבורית?
 
מ"ה: בשנת 2010, השנה שבה קיבלתי לידי את העיזבון, סיימתי את בנייתו של מבחן מיכל היימן מס' 4 – אבחון ניסיוני של יחסי קרבה. קופסת המבחן היא המשך ישיר למחקר שלי על יחסי קרבה, קשרים בלתי ניתנים להפרדה, טראומות, התקפות, פרקטיקות אבחון, קשרים גנטיים והיחס בין פסיכואנליזה לאמנות. המבחן הורכב מדיוקנאות משפחתי המורחבת, יצירות אמנות ודמויות שההסבר להכנסתן קשור בקטגוריות השונות של המבחן, ובקשר בין מבט ואמנות. בקופסת המבחן, גם יש שני תצלומי דיוקן של אורי שטטנר, משתי תקופות.
התערוכה בגלריה בסיס, המתייחסת בעיקרה לעבודות המוקדמות של שנינו, עוסקת בדיוק באותן שאלות על זיקות, בתי גידול, טראומות, ועוד. יחסי קרבה אינם רק בין בני אדם, וקשרים גנטיים אינם רק מה שידוע לבני המשפחה ומוסכם עליהם. את "השחרור" לא רק את ואני נקבע, תבניות ומחמאות מקבעות מוכתבות בחלקן על ידי האמן עצמו, ומבחינה זו אנחנו "משוחררות" במידת מה מאורי עצמו. גם ללא העבודות החדשות שנמצאו, הדימוי הציורי של אורי כלל לא היה מדויק; מבין העבודות הידועות שלו, ניתן היה לבחור אחרת, מה שניסיתי לעשות בגלריה בוגרשוב. אבל יציאה מתבניות והאפשרות למהלך מרובד ו"משוחרר" יותר (מקובעי הטעם זה שנים באמנות הישראלית, גלריות מסחריות וכו') תלויות גם בצופים/ות שיגיעו, כולל הדור החדש של אמנים/יות. הפן החדש ביצירה של אורי, שנוכל כמובן להציג רק חלק מסוים ממנו, נראה לי בהחלט תחילתן של הבנה רחבה יותר של יצירתו ושל התגבשות תודעה חדשה לגביו. בעקבות התערוכה, אני מקווה שיגיע מחקר נוסף, עבודות סטודנטים/ות, ושיתופו בתערוכות נוספות.
 
קטעים מתוך שיחה עם מיכל היימן שתתועד בקטלוג התערוכה

מפגש נעילה יום שבת, 19 באוגוסט, 2017
14:00-11:00