זמן קריאה : 2:40 דקות
ביקור חולים / דנה גילרמן
העבודות שהוצגו לאחרונה בפסטיבל 'מקודשת' היו הוכחה נוספת שירושלים היא המקום לראות בו אמנות בישראל
העבודות שהוצגו לאחרונה בפסטיבל 'מקודשת' היו הוכחה נוספת שירושלים היא המקום לראות בו אמנות בישראל
מתוך ״אני רוצה לבקש סליחה״ של עלית קרייז. צילום: יובל חי
בשקט־בשקט אבל בעקביות הופכת ירושלים למקום המרתק ביותר לראות בו אמנות. במקביל לסצנת האמנות התל־אביבית המשמימה, בירושלים יש אקשן פוליטי ואמנותי, ואין ספק שהאחד מזין את השני. במקום מנותק וקפיטליסטי פוגשים באמנות שכבר איבדה את המניע, ובמקום שנמצא בקצוות של חיים ומוות, חילוניות ודתיות, כל רגע מייצר דחף בלתי נשלט להגיב, להביע, לצרוח, להפתיע. כתל־אביבית מצויה, אין הרבה דברים שיגררו אותי לירושלים, ובכל זאת מצאתי את עצמי לפני שבועיים עולה לעיר המאיימת, ומגלה שאני לא היחידה שפותתה להגיע לפסטיבל 'מקודשת'. המדור קטן מלהכיל את שפע האירועים הייחודיים והמרגשים שהוצעו במהלך כמה ימים ולכן אתייחס לאחד, שמדגים איזו עשייה ייחודית, שלא לומר חד־פעמית, נוצרת בין אמנות ומציאות בעיר הזאת.
העבודה 'אני רוצה לבקש סליחה' של עלית קרייז - אחת מתוך סדרת אירועים אמנותיים נהדרים שהתקיימו על גגות העיר (וביניהם גם של שרון גלזברג ואיילה לנדאו בבניין כלל) - נוצרה על בניין 'ביקור חולים', בית חולים חרדי הממוקם במרכז העיר בבניין עתיק ומוזנח יחסית, שידע ימים יפים יותר. בכניסה חילקו לבאים ולבאות אוזניות ומכשיר שמע וצעיפים (למי שלא באה בלבוש מספיק צנוע). השילוב בין מבקרים שמגיעים לראות אמנות למשפחות שמגיעות ללדת, או לבקר את היולדות, היה מרתק בעיניי. במשך 25 דקות נווטו הצופים והצופות על ידי מספרת שקולה נשמע באוזניות, מה שהפך את החוויה למאוד אישית ואינטימית. הטקסט שילב בצורה חכמה בין הוראות הניווט במקום - כלומר משהו מאוד טכני - לבין ההיסטוריה של בית החולים והעיר ועד לחוויות אישיות מאוד שבין אדם למשפחתו, לילדיו, לעצמו. תחילת המסלול היתה בפתח המסדרון שבו גם אפשר היה לצפות בתחילת מסלול החיים - תינוקות מובלים במיטות שקופות רגע אחרי הלידה. כל דרך אחרת כמעט לייצר שתי התחלות מקבילות שכאלה הייתה הופכת לקלישאה ואילו פה, הרגע הזה היה חזק ומרתק. משם המשיכו הצופים דרך חדרה של המזכירה לגג, צופים בחלקי העיר השונים ובמקביל במסלול חייהם. המוטיב שחיבר את כל נקודות המבט הללו: ההיסטורית, הפוליטית והאישית, היה בקשת סליחה חוזרת ונשנית מצד המספרת שאיתה התחילה כל משפט. כל אחד מהמשפטים חיבר את הצופה מהמציאות הקרועה הישראלית לחיים האישיים שלו. בסוף המסלול, בחדר שבו הוקרנה עבודת וידיאו פיוטית של ירח, ניצב שולחן עם ערימה של פתקים ועטים שאיפשר גם לצופה לבקש סליחה. אני ביקשתי סליחה מעצמי.
המדור פורסם לראשונה במוסף 7 לילות.
העבודה 'אני רוצה לבקש סליחה' של עלית קרייז - אחת מתוך סדרת אירועים אמנותיים נהדרים שהתקיימו על גגות העיר (וביניהם גם של שרון גלזברג ואיילה לנדאו בבניין כלל) - נוצרה על בניין 'ביקור חולים', בית חולים חרדי הממוקם במרכז העיר בבניין עתיק ומוזנח יחסית, שידע ימים יפים יותר. בכניסה חילקו לבאים ולבאות אוזניות ומכשיר שמע וצעיפים (למי שלא באה בלבוש מספיק צנוע). השילוב בין מבקרים שמגיעים לראות אמנות למשפחות שמגיעות ללדת, או לבקר את היולדות, היה מרתק בעיניי. במשך 25 דקות נווטו הצופים והצופות על ידי מספרת שקולה נשמע באוזניות, מה שהפך את החוויה למאוד אישית ואינטימית. הטקסט שילב בצורה חכמה בין הוראות הניווט במקום - כלומר משהו מאוד טכני - לבין ההיסטוריה של בית החולים והעיר ועד לחוויות אישיות מאוד שבין אדם למשפחתו, לילדיו, לעצמו. תחילת המסלול היתה בפתח המסדרון שבו גם אפשר היה לצפות בתחילת מסלול החיים - תינוקות מובלים במיטות שקופות רגע אחרי הלידה. כל דרך אחרת כמעט לייצר שתי התחלות מקבילות שכאלה הייתה הופכת לקלישאה ואילו פה, הרגע הזה היה חזק ומרתק. משם המשיכו הצופים דרך חדרה של המזכירה לגג, צופים בחלקי העיר השונים ובמקביל במסלול חייהם. המוטיב שחיבר את כל נקודות המבט הללו: ההיסטורית, הפוליטית והאישית, היה בקשת סליחה חוזרת ונשנית מצד המספרת שאיתה התחילה כל משפט. כל אחד מהמשפטים חיבר את הצופה מהמציאות הקרועה הישראלית לחיים האישיים שלו. בסוף המסלול, בחדר שבו הוקרנה עבודת וידיאו פיוטית של ירח, ניצב שולחן עם ערימה של פתקים ועטים שאיפשר גם לצופה לבקש סליחה. אני ביקשתי סליחה מעצמי.
המדור פורסם לראשונה במוסף 7 לילות.