השבוע בעולם האמנות/ דבי לוזיה 1/1/16

קתרין אופי,״פורטרט עצמי״,1993. תערוכות חשובות לנשים השנה
 

גם מוזיאונים נדרשים להתאים את עצמם למשחק החדש. כל מוזיאון המכבד את עצמו מציע אפליקציה המאפשרת לקהל לקבל מידע נוסף על התערוכות בהם הם מבקרים. עדיין יש הרבה בלבול בין הוירטואלי והממשי. אפילו המוזיאון הדיגיטלי הראשון מקבל ייצוג בעולם הממשי. אלה הם חבלי הלידה של עידן חדש.
טשטוש גבולות: ניתן לומר שישנה זליגה בינתחומית בחיינו. בתחום האמנות, הקטגוריות בין הז׳אנרים השונים מיטשטשים כתוצאה משיתופי פעולה מפרים ביניהם. אמש היתה הפרמיירה של האופרה הטרובדור״ של ורדי באופרה הישראלית, בה משולבת עבודת וידיאו של מיכל רובנר. היה לי הכבוד להיות נוכחת בחזרה הגנרלית ולחזות במו עיני בעוצמה שהעבודות של רובנר תורמות לחוויה הכוללת.
גם הגבולות בין אמנות גבוהה ותרבות פופולרית נמצאות במגמת טשטוש. בשנה החולפת ראינו תערוכות גדולות במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק לזמרות/יוצרות ביורק ויוקו אונו. בגלריית סאצ׳י בלונדון התקיימה תערוכה על הרולינג סטונס. לפני שנתיים ג׳ף קונס יצר את עטיפת האלבום של ליידי גאגא וזמר הראפ ג׳יי זי הופיע בגלריית פייס בניו יורק. אני מאד מתלהבת משיתופי הפעולה האלה וסקרנית לראות לאן זה יתפתח.
פערים גדלים: יש תחושה של הקצנה בעולם. גם בפוליטיקה, גם בפערים חברתיים ומגמה זו באה לידי ביטוי גם בשוק האמנות. הקצה הגבוה של השוק נמכר במחירים הולכים וגבהים כי גם העשירים נהיים עשירים יותר... הגלריות הגדולות הולכות ומתחזקות על חשבון הבינוניות והקטנות. זו מגמה מתמשכת ואני תוהה האם גלריה לאמנות תוכל להמשיך להיות מוסד רלבנטי גם בהמשך. 
אמנות חברתית/פוליטית: יותר אמנים היום, אולי בהשראת האמן הסיני איי וויוויי שואפים לחולל שינוי באמצעות האמנות שלהם. תערוכה במוזיאון ברוקלין מצביעה על אמנות מחאה במאה העשרים. השינוי המשמעותי כיום הוא בתפוצה הרחבה שהמדיה הדיגיטלית מאפשרת. זוהי מגמה שבהחלט מתפתחת.
אפליה מתקנת: נשים עושות כותרות בכל תחומי חיינו וגם באמנות מורגש מחסור בתערוכות חשובות המוקדשות לנשים. השנה תתקיימנה כמה חשובות: של קתרין אופי בלוס אנג׳לס, ג׳ורג׳יה אוקיף בטייט מודרן ואגנס מרטין בגוגנהיים בניו יורק. 
 

אוצר חדש במשכן לאמנות בעין חרוד

אחרי 30 שנה כמנהלת ואוצרת המשכן, גליה בר-אור מעבירה את השרביט לאוצר המוכשר יניב שפירא. זו בודאי לא הפתעה למי שעוקב אחרי פעילותו ההולכת המתהדקת בעין חרוד. שפירא, בן קיבוץ יזרעאל מרגיש שזהו הבית הטבעי לו. הוא עובד שם כבר 20 שנה ומחובר לחזון הייחודי של המשכן, המכבד את המורשת האמנותית הישראלית. שפירא יביא עימו, מן הסתם,  גישה עכשווית יותר אך בוודאי יכבד את המורשת של המנטורית שלו, גליה בר אור. ואני אומרת, שבכל תחום, יפה לראות כיצד אנשים מפגינים תודעה ביקורתית, ציבורית ואישית, ומרגישים שהגיע הזמן להמשיך הלאה. אין לי ספק שגליה תמשיך לעשות עבודת מחקר שתתרום לכל שוחר אמנות ישראלית.
 
דבי לוזיה, דור שני בגלריה שטרן, היא גם חוקרת תרבות ומחברת הספר ״מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך״, המנתח את עולם האמנות העכשווי.
טקסט זה לקוח מתוך מדור שבועי שנשלח במייל בכל יום שישי לאלפי מנויים.
להצטרפות לרשימת הדיוור לחץ כאן.