זמן קריאה : 2:37 דקות
מהנעשה בשטח / דנה גילרמן 16/2/16
ייצוג השואה באמנות עבר שינוי רדיקלי בעשורים האחרונים: "חייה ומות כאווה בראון" כמקרה מבחן
ייצוג השואה באמנות עבר שינוי רדיקלי בעשורים האחרונים: "חייה ומות כאווה בראון" כמקרה מבחן
הצגתה מחדש של התערוכה של רועי רוזן, ״חייה ומות כאווה בראון״, במוזיאון תל אביב כחלק מהתערוכה "רועי רוזן: תערוכה קבוצתית" (ראו ביקורת בנפרד), מאפשרת לבחון את השינוי האדיר שחל ביחס של החברה הישראלית לשואה. ב-1997 הוצגה התערוכה במוזיאון ישראל. היא כללה עשר תחנות שמשלבות איורים וטקסט, חלקם על גבול הפורנוגרפי, ויצרה מעין מסלול של דמיון מודרך שבו מוזמן הצופה לחוות את עצמו כאהובתו המפורסמת של אדולף היטלר ברגעיה האחרונים.
התערוכה גררה תגובות קשות הן מצד הקהל והן מצד אנשי ציבור, והמחאה הגיעה עד לכותרות הראשיות בעיתונים. שמואל שקדי, סגן ראש העיר אז, איים לעכב את ההקצבות למוזיאון, זבולון המר, שר החינוך, ביקש להוריד את התערוכה והעיתונאי יוסף (טומי) לפיד כינה אותה "מעשה מטונף ומתועב".
התערוכה גררה תגובות קשות הן מצד הקהל והן מצד אנשי ציבור, והמחאה הגיעה עד לכותרות הראשיות בעיתונים. שמואל שקדי, סגן ראש העיר אז, איים לעכב את ההקצבות למוזיאון, זבולון המר, שר החינוך, ביקש להוריד את התערוכה והעיתונאי יוסף (טומי) לפיד כינה אותה "מעשה מטונף ומתועב".
רועי רוזן, מתוך ״חיה ומות כאווה בראון״.
תערוכה זו היתה אחת הראשונות ברצף תערוכות שעסקו בשואה ובייצוגה, באופנים שונים לגמרי ממה שהיה נהוג עד אז. הטאבו נפרץ. ביקורת, אירוניה ונועזות אפיינו את התערוכות החדשות. ההתמקדות עברה מהקורבנות לרוצחים ומהעבר - להווה של הכיבוש. זויה צ'רקסקי, למשל, הציגה סיכת מגן דוד עשויה זהב עם המלה Jude באמצעה, והשתמשה בקריקטורות אנטישמיות בעבודותיה; דוד וקשטיין יצר פסיפסים מאותן קריקטורות ויצר מעין השוואה בין השואה לכיבוש הישראלי; בועז ארד השתמש בחומרי גלם ארכיוניים כדי להגחיך את היטלר, והפך אותו גם לשטיח רצפה של חיה ניצודה; איתי זיו הציג סרט מצחיק וסרקסטי שבו הציג את כל קלישאות השואה באמצעות הגחכת משפחתו.
בתחילה עוררו התערוכות התנגדות, אך זו הלכה ונעלמה עם השנים ככל ששיח השואה הרחיב את גבולותיו, הכיל יותר ונעשה מורכב יותר.
האם השקט הנוכחי שבו מתקבלת התערוכה של רוזן מעיד על כך שהחברה הישראלית נהפכה לאדישה? נדמה לי שלא. נדמה כי מה שהתחולל פה בעשורים האחרונים ביחס לתפישת השואה באמנות ומחוצה לה הוא תוצאה של המרחק הגדל והולך מהמאורע ההיסטורי, דור ניצולים שהולך ונעלם, וגם - ואולי בעיקר - התווספותם של עוד קולות שהחלו להישמע בשיח הציבורי, לא רק ביצירות אמנות אלא גם בטקסטים ספרותיים, בתוכניות טלוויזיה ובטקסים אלטרנטיוויים. החברה הישראלית התבגרה ביחסה לעבר. זה לא מעיד על שיכחה אלא על הבנה שמשהו במיתוס שנוצר בראשית המדינה של "שואה ותקומה" היה מסולף, ושהרוע יכול לצוץ בכל חברה, בכל מקום ובכל זמן.
בתחילה עוררו התערוכות התנגדות, אך זו הלכה ונעלמה עם השנים ככל ששיח השואה הרחיב את גבולותיו, הכיל יותר ונעשה מורכב יותר.
האם השקט הנוכחי שבו מתקבלת התערוכה של רוזן מעיד על כך שהחברה הישראלית נהפכה לאדישה? נדמה לי שלא. נדמה כי מה שהתחולל פה בעשורים האחרונים ביחס לתפישת השואה באמנות ומחוצה לה הוא תוצאה של המרחק הגדל והולך מהמאורע ההיסטורי, דור ניצולים שהולך ונעלם, וגם - ואולי בעיקר - התווספותם של עוד קולות שהחלו להישמע בשיח הציבורי, לא רק ביצירות אמנות אלא גם בטקסטים ספרותיים, בתוכניות טלוויזיה ובטקסים אלטרנטיוויים. החברה הישראלית התבגרה ביחסה לעבר. זה לא מעיד על שיכחה אלא על הבנה שמשהו במיתוס שנוצר בראשית המדינה של "שואה ותקומה" היה מסולף, ושהרוע יכול לצוץ בכל חברה, בכל מקום ובכל זמן.