זמן קריאה : 4:32 דקות
הגלריסטיות/ דבי לוזיה
דבי לוזיה, בת 57, בעלת גלריה שטרן, מציגה את התערוכה "קצוות פתוחים" של ליעד שמיר עד 30/6/16
מתי הבנת שאת רוצה לעסוק באמנות?
"אני בעצם גדלתי בעולם הזה מילדותי בלונדון של שנות ה-60, היות שאבא שלי היה גלריסט כבר שם. עלינו לארץ ב-1967 ובתחילת שנות ה-70 אבא שלי פתח בתל אביב את גלריה שטרן. אחרי הצבא הלכתי ללמוד אמנות במדרשה. זה היה הכי טבעי עבורי. לא זוכרת שבכלל שקלתי משהו אחר, הרי מאז שאני זוכרת את עצמי אמנות היא חלק מחיי, בין אם בבית, בגלריה, בדוכן שהיה לאבי בשוק פורטובלו בלונדון או במכירות פומביות, שאבא היה לוקח אותי וכבר כנערה היה נותן לי להרים את השלטית".
איך נהפכת לגלריסטית?
"התחלתי לעבוד בגלריה שטרן תוך כדי לימודי אמנות במדרשה. הגלריה הציגה אז אמנות קלאסית של אמנים שלא היו כבר בחיים. בשלב מאוחר יותר, באמצע שנות ה-90 רציתי להציג אמנים עכשוויים בגלריה אך אבי לא הסכים. אז התחלתי לייעץ לאדריכלים וללקוחותיהם ולהציע להם ציור ישראלי עכשווי. כשהוא ראה שיש עניין הוא הסכים שאתלה כמה מהאמנים 'שלי' בגלריה וזה היה תחילת השינוי. הוא העביר אלי את המושכות ב-2001 ומאז, בשיתוף עם אייל בעלי, מנהל הסטודיו לרסטורציה שלנו, הפכתי לגלריסטית בזכות עצמי".
מהן, לדעתך, התכונות החשובות ביותר שגלריסט נזקק להן?
"גלריה היא מוסד היושב על התפר בין עסק מסחרי לבין מוסד תרבותי. אנחנו אמנם עוסקים במסחר אבל לא כמו חנות בגדים או נעליים. גלריסט קודם כל צריך להיות בעל ידע מגוון בתחום האמנות: היסטוריה, אמנים, מכירות. עליו להיות בעל טעם ואג׳נדה אמנותית. על הגלריסט לדעת להתנהל מול אמנים, שאינם, איך לומר, הקלים בבני האנוש... עם זאת, עליו להתנהל מול אספנים וכדאי שיידע לפתח אתם מערכת יחסים לטווח ארוך. זה אומר שגלריסט צריך להיות גם פסיכולוג, גם דיפלומט וגם לא פעם מחנך. גלריסט צריך להיות גם בעל נפש רגישה וגם בעל עור של פיל. שילובים לא פשוטים אך חיוניים להתנהלותו של הגלריסט המעוניין לשמור על שפיותו".
"אני בעצם גדלתי בעולם הזה מילדותי בלונדון של שנות ה-60, היות שאבא שלי היה גלריסט כבר שם. עלינו לארץ ב-1967 ובתחילת שנות ה-70 אבא שלי פתח בתל אביב את גלריה שטרן. אחרי הצבא הלכתי ללמוד אמנות במדרשה. זה היה הכי טבעי עבורי. לא זוכרת שבכלל שקלתי משהו אחר, הרי מאז שאני זוכרת את עצמי אמנות היא חלק מחיי, בין אם בבית, בגלריה, בדוכן שהיה לאבי בשוק פורטובלו בלונדון או במכירות פומביות, שאבא היה לוקח אותי וכבר כנערה היה נותן לי להרים את השלטית".
איך נהפכת לגלריסטית?
"התחלתי לעבוד בגלריה שטרן תוך כדי לימודי אמנות במדרשה. הגלריה הציגה אז אמנות קלאסית של אמנים שלא היו כבר בחיים. בשלב מאוחר יותר, באמצע שנות ה-90 רציתי להציג אמנים עכשוויים בגלריה אך אבי לא הסכים. אז התחלתי לייעץ לאדריכלים וללקוחותיהם ולהציע להם ציור ישראלי עכשווי. כשהוא ראה שיש עניין הוא הסכים שאתלה כמה מהאמנים 'שלי' בגלריה וזה היה תחילת השינוי. הוא העביר אלי את המושכות ב-2001 ומאז, בשיתוף עם אייל בעלי, מנהל הסטודיו לרסטורציה שלנו, הפכתי לגלריסטית בזכות עצמי".
מהן, לדעתך, התכונות החשובות ביותר שגלריסט נזקק להן?
"גלריה היא מוסד היושב על התפר בין עסק מסחרי לבין מוסד תרבותי. אנחנו אמנם עוסקים במסחר אבל לא כמו חנות בגדים או נעליים. גלריסט קודם כל צריך להיות בעל ידע מגוון בתחום האמנות: היסטוריה, אמנים, מכירות. עליו להיות בעל טעם ואג׳נדה אמנותית. על הגלריסט לדעת להתנהל מול אמנים, שאינם, איך לומר, הקלים בבני האנוש... עם זאת, עליו להתנהל מול אספנים וכדאי שיידע לפתח אתם מערכת יחסים לטווח ארוך. זה אומר שגלריסט צריך להיות גם פסיכולוג, גם דיפלומט וגם לא פעם מחנך. גלריסט צריך להיות גם בעל נפש רגישה וגם בעל עור של פיל. שילובים לא פשוטים אך חיוניים להתנהלותו של הגלריסט המעוניין לשמור על שפיותו".
מהם הקריטריונים שעל פיהם תקבעי את מי להציג ואת מי לא?
"אמנות חייבת לגעת בי. יש אמנות שנעשית מהראש ונחווית באופן רציונלי. יש אמנות שנוצרת מהבטן ונחווית באופן רגשי. יש אמנות שמשלבת בין הראש לרגש, והיא לרוב המעניינת ביותר. אני מחפשת תגובה רגשית ואינטלקטואלית כאחד. מחפשת תמיד אמירה אישית שיש בה מקוריות וכן רצף של עשייה. כל אמן יכול להוציא תחת ידיו עבודה טובה או שתיים. החוכמה היא ליצור גוף עבודות משמעותי".
מה היית ממליצה לאמנים בראשית דרכם שרוצים לפרוץ?
"אמן בראשית דרכו צריך להתחבר לעצמו ולעבוד במשך תקופה עד שימצא את קולו הייחודי. סטודנטים לאמנות עדיין אינם אמנים. ניתן לכנותם 'אמנים בפוטנציה'. הקול שלהם מושפע הן מהמורים שלהם והן מחבריהם לספסל הלימודים. רק אחרי מציאת הקול הייחודי הייתי מציעה לאמן להתחיל להראות עבודות. אני מציעה להתחיל מהמעגל הקרוב של מורים, של חברים אמנים שכבר נמצאים במעגל הגלריות, אוצרים שמגיעים אליהם דרך היכרות אישית או דרך חברים. את הגלריסטים כדאי להשאיר לסוף - והכי רצוי שמישהו ימליץ עליך. התהליך הוא חשוב כי המשוב שיקבל האמן ממכריו בעולם האמנות יעזור לו להחליט אם עליו לשוב לעבודה לפני שהוא מתקדם. הצעה זו ממזערת את אפקט הדחייה, שיוצרת דה-מוראליזציה".
"אמנות חייבת לגעת בי. יש אמנות שנעשית מהראש ונחווית באופן רציונלי. יש אמנות שנוצרת מהבטן ונחווית באופן רגשי. יש אמנות שמשלבת בין הראש לרגש, והיא לרוב המעניינת ביותר. אני מחפשת תגובה רגשית ואינטלקטואלית כאחד. מחפשת תמיד אמירה אישית שיש בה מקוריות וכן רצף של עשייה. כל אמן יכול להוציא תחת ידיו עבודה טובה או שתיים. החוכמה היא ליצור גוף עבודות משמעותי".
מה היית ממליצה לאמנים בראשית דרכם שרוצים לפרוץ?
"אמן בראשית דרכו צריך להתחבר לעצמו ולעבוד במשך תקופה עד שימצא את קולו הייחודי. סטודנטים לאמנות עדיין אינם אמנים. ניתן לכנותם 'אמנים בפוטנציה'. הקול שלהם מושפע הן מהמורים שלהם והן מחבריהם לספסל הלימודים. רק אחרי מציאת הקול הייחודי הייתי מציעה לאמן להתחיל להראות עבודות. אני מציעה להתחיל מהמעגל הקרוב של מורים, של חברים אמנים שכבר נמצאים במעגל הגלריות, אוצרים שמגיעים אליהם דרך היכרות אישית או דרך חברים. את הגלריסטים כדאי להשאיר לסוף - והכי רצוי שמישהו ימליץ עליך. התהליך הוא חשוב כי המשוב שיקבל האמן ממכריו בעולם האמנות יעזור לו להחליט אם עליו לשוב לעבודה לפני שהוא מתקדם. הצעה זו ממזערת את אפקט הדחייה, שיוצרת דה-מוראליזציה".
עד כמה העובדה שאמן מסוים "מוֹכֵר" ו"כלכלי" היא שיקול בשבילך?
"לצערי זה אינו מהווה שיקול. אני אומרת לצערי כי אם הייתי הולכת על דברים יותר מסחריים זה היה מצוין לחשבון הבנק. אבל אני גיליתי במהלך הקריירה שלי שאני יודעת למכור דברים שאני עומדת מאחוריהם. לא יכולה להסתכל לבן אדם בעיניים ולהמליץ על משהו שהוא לא טוב בעיני".
האם לדעתך מחירי שוק האמנות הישראלי הם נמוכים, סבירים או גבוהים?
"מחירי השוק בארץ הם נמוכים ביחס למחירים במרכזי האמנות בארצות הברית ובאירופה. אמנות ישראלית עדיין לא חצתה את קו מיליון הדולר ואילו בחו״ל, יצירות רבות נמכרות ב-10 מיליון דולר והרבה יותר.
יחד עם זאת, יש בארץ מנעד יפה של מחירים וזה אומר שגם ברמה נמוכה לאמנות מקורית, נאמר 1,000 דולר, יש מבחר ראוי, שלא לדבר על הטווח של עד 5,000 דולר".
איך היית מגדירה את הלקוחות שלך?
"אנחנו גלריה עם מוניטין של מעל 40 שנה. עדיין יש לנו לקוחות מהתקופה של אבא שלי למרות שרבים כבר נפטרו. פעמים רבות הילדים שלהם עדיין מגיעים אלינו. אנחנו מוכרים בעיקר לאספנים מחו״ל אך גם לאספנים בארץ".
איזה אמן של גלריה מתחרה היית רוצה לייצג?
"אני אוהבת את אלה אמיתי-סדובסקי, המיוצגת בגלריה גורדון. התרשמתי ממנה מאוד בתערוכת הגמר שלה בבצלאל".
את מציגה עכשיו את תערוכתה של ליעד שמיר. ספרי מעט על יצירתה והעבודה אתה.
"עם ליעד אני חווה נחת מהסוג האמהי כמעט. את התערוכה הראשונה שלה הצגתי לפני שלוש שנים, לאחר שכבר עבדנו יחד כמה שנים. ליעד החלה את דרכה כמאיירת ועברה דרך מרשימה בהשתחררות מהנרטיב הסיפורי. בעוד התערוכה הראשונה, 'אוויר לנשימה' נשענה מאוד על הסיפור שמאחורי התמונה, התערוכה הנוכחית, 'קצוות פתוחים' עוסקת יותר בשפה הציורית ובפריצת גבולות הסיפור. אני אוהבת את הקול הייחודי הבוקע מתוכה, את המאבק הפנימי שלה ואת העובדה שהיא מיישמת את הביקורת שלי למרות שלא קל לה. התוצאה מדברת בעד עצמה. כדאי לבוא לראות".
"לצערי זה אינו מהווה שיקול. אני אומרת לצערי כי אם הייתי הולכת על דברים יותר מסחריים זה היה מצוין לחשבון הבנק. אבל אני גיליתי במהלך הקריירה שלי שאני יודעת למכור דברים שאני עומדת מאחוריהם. לא יכולה להסתכל לבן אדם בעיניים ולהמליץ על משהו שהוא לא טוב בעיני".
האם לדעתך מחירי שוק האמנות הישראלי הם נמוכים, סבירים או גבוהים?
"מחירי השוק בארץ הם נמוכים ביחס למחירים במרכזי האמנות בארצות הברית ובאירופה. אמנות ישראלית עדיין לא חצתה את קו מיליון הדולר ואילו בחו״ל, יצירות רבות נמכרות ב-10 מיליון דולר והרבה יותר.
יחד עם זאת, יש בארץ מנעד יפה של מחירים וזה אומר שגם ברמה נמוכה לאמנות מקורית, נאמר 1,000 דולר, יש מבחר ראוי, שלא לדבר על הטווח של עד 5,000 דולר".
איך היית מגדירה את הלקוחות שלך?
"אנחנו גלריה עם מוניטין של מעל 40 שנה. עדיין יש לנו לקוחות מהתקופה של אבא שלי למרות שרבים כבר נפטרו. פעמים רבות הילדים שלהם עדיין מגיעים אלינו. אנחנו מוכרים בעיקר לאספנים מחו״ל אך גם לאספנים בארץ".
איזה אמן של גלריה מתחרה היית רוצה לייצג?
"אני אוהבת את אלה אמיתי-סדובסקי, המיוצגת בגלריה גורדון. התרשמתי ממנה מאוד בתערוכת הגמר שלה בבצלאל".
את מציגה עכשיו את תערוכתה של ליעד שמיר. ספרי מעט על יצירתה והעבודה אתה.
"עם ליעד אני חווה נחת מהסוג האמהי כמעט. את התערוכה הראשונה שלה הצגתי לפני שלוש שנים, לאחר שכבר עבדנו יחד כמה שנים. ליעד החלה את דרכה כמאיירת ועברה דרך מרשימה בהשתחררות מהנרטיב הסיפורי. בעוד התערוכה הראשונה, 'אוויר לנשימה' נשענה מאוד על הסיפור שמאחורי התמונה, התערוכה הנוכחית, 'קצוות פתוחים' עוסקת יותר בשפה הציורית ובפריצת גבולות הסיפור. אני אוהבת את הקול הייחודי הבוקע מתוכה, את המאבק הפנימי שלה ואת העובדה שהיא מיישמת את הביקורת שלי למרות שלא קל לה. התוצאה מדברת בעד עצמה. כדאי לבוא לראות".