זמן קריאה : 3:59 דקות
הטובים והרעים
הביצה האמנותית המקומית גועשת סביב כתבה שפורסמה ביום רביעי בעיתון "הארץ". שני ליטמן, בכתבת שער של מוסף "גלריה", תוקפת את מוזיאון תל אביב על שכביכול מיסמס תערוכה משותפת של הצלם מיקי קרצמן עם האמן הסיני הנודע, איי ויי ויי.
על פי הכתבה, מוזיאון תל אביב דחה שוב ושוב את התערוכה עד שנקבע המועד הסופי - שבו איי ויי ויי אינו פנוי. זה כמובן נשמע נורא ואיום. מוזיאון תל אביב ובעיקר מנהלת המוזיאון, סוזן לנדאו, יוצאים רע מאוד בכתבה, כאילו המוזיאון עושה צנזורה עצמית ומראש מוותר על הכוכב ויי ויי מחשש לביקורת "מלמעלה" עקב החיבור עם צלם שמאלני מעורר מחלוקת.
אבל משהו בכתבה הזאת לא מריח טוב. השם הראשון שמופיע בכתבה הוא נירה יצחקי, הגלריסטית שמייצגת את מיקי קרצמן. חדי העין יבחינו שלמעשה היא זו שמספקת את המידע לכתבת. האינטרס שלה ברור וניכר גם שליטמן נלהבת מה"סקופ" המסעיר שנפל לידיה, למרות הפן הרכילותי שבו. בעקבות העניין שהסיפור עורר ברשת, למחרת פורסמה כתבה נוספת, שבה מרואיינים אמנים, המזועזעים ברובם מהמקרה.
הביצה האמנותית המקומית גועשת סביב כתבה שפורסמה ביום רביעי בעיתון "הארץ". שני ליטמן, בכתבת שער של מוסף "גלריה", תוקפת את מוזיאון תל אביב על שכביכול מיסמס תערוכה משותפת של הצלם מיקי קרצמן עם האמן הסיני הנודע, איי ויי ויי.
על פי הכתבה, מוזיאון תל אביב דחה שוב ושוב את התערוכה עד שנקבע המועד הסופי - שבו איי ויי ויי אינו פנוי. זה כמובן נשמע נורא ואיום. מוזיאון תל אביב ובעיקר מנהלת המוזיאון, סוזן לנדאו, יוצאים רע מאוד בכתבה, כאילו המוזיאון עושה צנזורה עצמית ומראש מוותר על הכוכב ויי ויי מחשש לביקורת "מלמעלה" עקב החיבור עם צלם שמאלני מעורר מחלוקת.
אבל משהו בכתבה הזאת לא מריח טוב. השם הראשון שמופיע בכתבה הוא נירה יצחקי, הגלריסטית שמייצגת את מיקי קרצמן. חדי העין יבחינו שלמעשה היא זו שמספקת את המידע לכתבת. האינטרס שלה ברור וניכר גם שליטמן נלהבת מה"סקופ" המסעיר שנפל לידיה, למרות הפן הרכילותי שבו. בעקבות העניין שהסיפור עורר ברשת, למחרת פורסמה כתבה נוספת, שבה מרואיינים אמנים, המזועזעים ברובם מהמקרה.
איי ויי ויי, כתבה שמריחה לא טוב
וובכן, מקורות שמכירים את הפרטים סיפרו לי שהמציאות היתה מעט שונה ממה שנכתב בכתבה. יחד עם זאת, המוזיאון בחר להגיב בצורה לאקונית מאוד: "מועד התערוכה השתנה, כמו של תערוכות נוספות, מסיבות טכניות בלבד. כיוון שהאמנים דרשו להציג את התערוכה בחלל ספציפי (גלריית אלשטיין), האפשרות היחידה לקיימה שם נקבעה לחודש נובמבר 2016, תאריך שהאמן איי ויי ויי דחה. הניסיון של 'הארץ' לייצר כותרת ברוח התקופה ולייחס למוזיאון צנזורה פנימית משולל כל יסוד ובסיס עובדתי".
ללא ספק, תגובה לא מספקת. יש כאן הזדמנות לשיעור חשוב עבור מוזיאון תל אביב, שרצוי לו מאוד לשנות את אסטרטגיית התגובות שלו, בהתאמה לכללי המשחק החדשים. התגובה היתה צריכה להיות חדה ועצמאית ולהתייחס להאשמות הספציפיות כדי לאפשר לקהל שממהר לשפוט, לשקול גם את הצד השני של הסיפור - האמירה שמועד התערוכה השתנה מסיבות טכניות לא באמת מספקת מענה למקטרגים.
ללא ספק, תגובה לא מספקת. יש כאן הזדמנות לשיעור חשוב עבור מוזיאון תל אביב, שרצוי לו מאוד לשנות את אסטרטגיית התגובות שלו, בהתאמה לכללי המשחק החדשים. התגובה היתה צריכה להיות חדה ועצמאית ולהתייחס להאשמות הספציפיות כדי לאפשר לקהל שממהר לשפוט, לשקול גם את הצד השני של הסיפור - האמירה שמועד התערוכה השתנה מסיבות טכניות לא באמת מספקת מענה למקטרגים.
האם צילום זה באמת נמכר במיליון דולר?
כן, אנחנו נוטים להאמין למה שכתוב בעיתון, אבל האם ייתכן שצילום זה, של תפוח אדמה, אכן נמכר במיליון דולר? גם במקרה זה, כדאי לשים לב לפרטים הקטנים: מוסר המידע הוא הצלם עצמו והוא טוען שהעסקה נעשתה לאחר כמה כוסות של יין. אין עדים ואין אישור של הרוכש עצמו. זה מזכיר לי מקרה עמום אחר מלפני כמה שנים, כאשר צלם בשם פיטר ליק טען שמכר צילום שלו במחיר פנטסטי של 6.5 מיליון דולר. גם אז, העובדות נמסרו על ידי הצלם עצמו ואי אפשר היה לבדוק את אמינותן. התוצאה אז היתה עלייה בביקוש ליצירות של ליק וגם
במחירי עבודותיו.
צלם תפוח האדמה, קווין אבוש, טוען שיש הקבלה בין תפוד לבין בני אדם בהקשר של האינדיבידואל בחברה קולקטיבית. נו, באמת, למה אני מרגישה שמדובר בסוּפּר-בלוף? ילדים, תעשו טובה ואל תאמינו לכל מה שכתוב בעיתון (אלא אם הוא מציג לכם גם חשבונית).
קידמה למראית עין
האם אנחנו הולכים קדימה או אחורה? זו שאלה שהעסיקה אותי השבוע כאשר פורסמו שתי ידיעות מתחום הצילום: על מצלמת פולרויד חדשה שמדפיסה מיד את התמונה, וגם מסרטת סופר 8 כמו של פעם. מצד שני עולם האמנות משופע אפליקציות כמו Artbit, שמעודדות את הקהל להפעיל את מסך הטלפון כדי ללמוד על יצירות האמנות שהוא עומד מולן. ואני חושבת שאמנם יש כאן קידמה, אבל רק למראית עין, כי לעמוד מול יצירת אמנות ולהפנות את המבט אל המסך? זה לא קצת מפספס את כל הפואנטה של ביקור בגלריה או במוזיאון? הרי חוויית האמנות מקורה קודם כל ביצירה עצמה והמפגש האנושי הבלתי אמצעי אתה.
מקור למראית עין
מחוץ לביצה, העולם עוקב בעניין אחרי המשפט נגד גלריה קנודלר, גלריה ותיקה ומוערכת בניו יורק שמכרה ציורים מזויפים של אמנים חשובים. הגלריסטית, אן פרידמן, מואשמת ברמייה אך טוענת שמומחים שאתם התייעצה נתנו את אישורם בנוגע לאותנטיות של היצירות.
נושא האותנטיות של יצירות אמנות, וההבטחה שיצירה היא באמת מה שהיא מתיימרת להיות, הם מהמורכבים בעולם האמנות. תביעה אחת, נגד פרידמן עצמה - על שמכרה ציור מזויף של רותקו תמורת 8.3 מיליון דולר לאספנים דומיניקו ואלאנורה דה סול - הוסרה השבוע אחרי פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט. המשפט נגד גלריית קנודלר נמשך והוא יעסוק למעשה ביכולת לקבוע מקוריות של יצירות אמנות. מבטיחה לעדכן בהמשך.
דבי לוזיה, דור שני בגלריה שטרן, היא גם חוקרת תרבות ומחברת הספר "מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך", המנתח את עולם האמנות העכשווי.
טקסט זה לקוח מתוך מדור שבועי שנשלח במייל בכל יום שישי לאלפי מנויים.
להצטרפות לרשימת הדיוור לחץ כאן.
כן, אנחנו נוטים להאמין למה שכתוב בעיתון, אבל האם ייתכן שצילום זה, של תפוח אדמה, אכן נמכר במיליון דולר? גם במקרה זה, כדאי לשים לב לפרטים הקטנים: מוסר המידע הוא הצלם עצמו והוא טוען שהעסקה נעשתה לאחר כמה כוסות של יין. אין עדים ואין אישור של הרוכש עצמו. זה מזכיר לי מקרה עמום אחר מלפני כמה שנים, כאשר צלם בשם פיטר ליק טען שמכר צילום שלו במחיר פנטסטי של 6.5 מיליון דולר. גם אז, העובדות נמסרו על ידי הצלם עצמו ואי אפשר היה לבדוק את אמינותן. התוצאה אז היתה עלייה בביקוש ליצירות של ליק וגם
במחירי עבודותיו.
צלם תפוח האדמה, קווין אבוש, טוען שיש הקבלה בין תפוד לבין בני אדם בהקשר של האינדיבידואל בחברה קולקטיבית. נו, באמת, למה אני מרגישה שמדובר בסוּפּר-בלוף? ילדים, תעשו טובה ואל תאמינו לכל מה שכתוב בעיתון (אלא אם הוא מציג לכם גם חשבונית).
קידמה למראית עין
האם אנחנו הולכים קדימה או אחורה? זו שאלה שהעסיקה אותי השבוע כאשר פורסמו שתי ידיעות מתחום הצילום: על מצלמת פולרויד חדשה שמדפיסה מיד את התמונה, וגם מסרטת סופר 8 כמו של פעם. מצד שני עולם האמנות משופע אפליקציות כמו Artbit, שמעודדות את הקהל להפעיל את מסך הטלפון כדי ללמוד על יצירות האמנות שהוא עומד מולן. ואני חושבת שאמנם יש כאן קידמה, אבל רק למראית עין, כי לעמוד מול יצירת אמנות ולהפנות את המבט אל המסך? זה לא קצת מפספס את כל הפואנטה של ביקור בגלריה או במוזיאון? הרי חוויית האמנות מקורה קודם כל ביצירה עצמה והמפגש האנושי הבלתי אמצעי אתה.
מקור למראית עין
מחוץ לביצה, העולם עוקב בעניין אחרי המשפט נגד גלריה קנודלר, גלריה ותיקה ומוערכת בניו יורק שמכרה ציורים מזויפים של אמנים חשובים. הגלריסטית, אן פרידמן, מואשמת ברמייה אך טוענת שמומחים שאתם התייעצה נתנו את אישורם בנוגע לאותנטיות של היצירות.
נושא האותנטיות של יצירות אמנות, וההבטחה שיצירה היא באמת מה שהיא מתיימרת להיות, הם מהמורכבים בעולם האמנות. תביעה אחת, נגד פרידמן עצמה - על שמכרה ציור מזויף של רותקו תמורת 8.3 מיליון דולר לאספנים דומיניקו ואלאנורה דה סול - הוסרה השבוע אחרי פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט. המשפט נגד גלריית קנודלר נמשך והוא יעסוק למעשה ביכולת לקבוע מקוריות של יצירות אמנות. מבטיחה לעדכן בהמשך.
דבי לוזיה, דור שני בגלריה שטרן, היא גם חוקרת תרבות ומחברת הספר "מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך", המנתח את עולם האמנות העכשווי.
טקסט זה לקוח מתוך מדור שבועי שנשלח במייל בכל יום שישי לאלפי מנויים.
להצטרפות לרשימת הדיוור לחץ כאן.