זמן קריאה : 3:09 דקות
על הכרטיס המשולב לאירועי האמנות החשובים בעולם, תערוכתו הבאה של הכוכב הסיני איי וייויי שמציג עתה במוזיאון ישראל ועל העיסוק בבית של השכן.
עודף אמנות עכשווית באירופה
פעם בעשור הכוכבים מסתדרים באופן המאפשר לשוחרי האמנות העכשווית לרכוש כרטיס משולב אחד שיביא אותם בנסיעה אחת לשלושה מוקדי אמנות חשובים: הביאנלה בוונציה, הדוקומנטה בקאסל והיריד הוותיק ביותר - ארט באזל. השנה נוסף יעד חדש מכיוון שהדוקומנטה פתחה סניף חדש באתונה. הדוקומנטה מתרחשת רק פעם בחמש שנים מאז 1955. היא נועדה מלכתחילה לשנות את התדמית של גרמניה לאחר המלחמה ובדוקומנטות הראשונות הקפידו להציג אמנות מהסוג שהיטלר החרים.
מחר (שבת) תיפתח המהדורה ה- 14 של הדוקומנטה בקאסל ובשבוע הבא יתקיים יריד ארט באזל. אפשר לחשוב שיש כאן חפיפה בין האירועים ולמרות שיש הרבה מן המשותף - כולם מציגים תמונת מצב עכשווית של האמנות - הנה כמה הבדלים: בעוד ארט באזל הוא יריד מסחרי, הביאנלה בוונציה והדוקומנטה אינם מסחריים. הדגש בביאנלה הוא על ייצוג מדינות בביתנים הלאומיים השונים. הדוקומנטה היא תערוכה גדולה שיש לה אוצר כמו התערוכה המרכזית בביאנלה. ארט באזל מתקיים כל שנה, הביאנלה כל שנתיים והדוקומנטה פעם בחמש שנים. ארט באזל נמשך חמישה ימים בלבד, הדוקומנטה מאה ימים והביאנלה חצי שנה.
סביב הדוקומנטה יש תמיד מעטה סודיות עד לפתיחה וגם היום באתר שלה מופיע מידע רק על התצוגה באתונה. אבל השנה אי אפשר היה להסתיר את העבודה המרשימה המוצגת ממש בכיכר שבו שרפו הנאצים ספרים של מרקסיסטים ויהודים. לעבודה הענקית קוראים הפרתנון של הספרים והיא מכוסה מאה אלף ספרים אשר הוחרמו על ידי הנאצים. האמנית הארגנטינאית מרטה מנוחין בת ה- 74 כבר הציגה את העבודה הזאת ב- 1983 בבואנוס איירס. המבנה הוא העתק מושלם של מקדש הפרתנון באתונה ומעבר לחיבור ההיסטורי לרציונל המקורי של הדוקומנטה, הוא מקשר גם לאתונה - היעד השני של הדוקומנטה, לראשונה מאז היווסדו. סך הכל 160 אמנים משתתפים בדוקומנטה, שהיא הרבה יותר פוליטית מהביאנלה השנה.
פעם בעשור הכוכבים מסתדרים באופן המאפשר לשוחרי האמנות העכשווית לרכוש כרטיס משולב אחד שיביא אותם בנסיעה אחת לשלושה מוקדי אמנות חשובים: הביאנלה בוונציה, הדוקומנטה בקאסל והיריד הוותיק ביותר - ארט באזל. השנה נוסף יעד חדש מכיוון שהדוקומנטה פתחה סניף חדש באתונה. הדוקומנטה מתרחשת רק פעם בחמש שנים מאז 1955. היא נועדה מלכתחילה לשנות את התדמית של גרמניה לאחר המלחמה ובדוקומנטות הראשונות הקפידו להציג אמנות מהסוג שהיטלר החרים.
מחר (שבת) תיפתח המהדורה ה- 14 של הדוקומנטה בקאסל ובשבוע הבא יתקיים יריד ארט באזל. אפשר לחשוב שיש כאן חפיפה בין האירועים ולמרות שיש הרבה מן המשותף - כולם מציגים תמונת מצב עכשווית של האמנות - הנה כמה הבדלים: בעוד ארט באזל הוא יריד מסחרי, הביאנלה בוונציה והדוקומנטה אינם מסחריים. הדגש בביאנלה הוא על ייצוג מדינות בביתנים הלאומיים השונים. הדוקומנטה היא תערוכה גדולה שיש לה אוצר כמו התערוכה המרכזית בביאנלה. ארט באזל מתקיים כל שנה, הביאנלה כל שנתיים והדוקומנטה פעם בחמש שנים. ארט באזל נמשך חמישה ימים בלבד, הדוקומנטה מאה ימים והביאנלה חצי שנה.
סביב הדוקומנטה יש תמיד מעטה סודיות עד לפתיחה וגם היום באתר שלה מופיע מידע רק על התצוגה באתונה. אבל השנה אי אפשר היה להסתיר את העבודה המרשימה המוצגת ממש בכיכר שבו שרפו הנאצים ספרים של מרקסיסטים ויהודים. לעבודה הענקית קוראים הפרתנון של הספרים והיא מכוסה מאה אלף ספרים אשר הוחרמו על ידי הנאצים. האמנית הארגנטינאית מרטה מנוחין בת ה- 74 כבר הציגה את העבודה הזאת ב- 1983 בבואנוס איירס. המבנה הוא העתק מושלם של מקדש הפרתנון באתונה ומעבר לחיבור ההיסטורי לרציונל המקורי של הדוקומנטה, הוא מקשר גם לאתונה - היעד השני של הדוקומנטה, לראשונה מאז היווסדו. סך הכל 160 אמנים משתתפים בדוקומנטה, שהיא הרבה יותר פוליטית מהביאנלה השנה.
The Parthenon of Books is taking shape in Kassel, photo: Rosa Maria Ruehling
איי ווייוויי
הביצה געשה בשבוע שעבר לכבוד הביקור של איי ווייוויי, הכי קרוב לסופרסטאר שעולם האמנות יכול להציע. ווייוויי הנדיב הירבה לשתף פעולה עם כל מי שרצה להצטלם איתו, כמו בוונציה. ואכן, הפיד שלי בפייסבוק היה מלא בפניו המחייכות עם מבחר מרשים של בנות מהברנז׳ה. בטח הייתי מעלה גם אחד משלי אבל הייתי במידברן...
מכיוון שטרם ביקרתי בתערוכה אני לא יכולה להעיד עליה, מה שאני מבינה זה שהיא מהווה מקבץ של עבודות ישנות שהוצגו במהלך הקריירה שלו.
מכאן הוא מיהר לניו יורק, שם הוא פתח עוד תערוכה, עכשווית מאד, העוסקת בנושא שמעסיק אותו מאז היה נתון תחת מעקב בלתי פוסק בסין, הולדתו. בתערוכה, הנסל וגרטל, בבניין הארמורי הישן בשדרה החמישית, הוא שוב משתף פעולה עם צמד האדריכלים השוויצים הרצוג ודה מורון, שגם שיפצו לפני כמה שנים את המבנה ההיסטורי. יחד הם עבדו גם על האיצטדיון האולימפי בבייג׳ין - זה שהיה דומה לקן של ציפור.
ובכן, התערוכה החדשה נשענת על טכנולוגיה ליצירת חווייה שעוטפת את הצופים והופכת אותם למשתתפים פעילים. התנועות של כל המבקרים מתועדות ומשתקפות על רצפת המבנה. התיעוד הזה מאפשר לאנשים לצלם את התיעוד של עצמם ולייצר מעין ״סלפי של סלפי״, כפי שמסבירה הכתבה בניו יורק טיימס. הקונספט מזכיר לי את התערוכה של טים לב שראיתי בגלריית פייס בלונדון. נראה שהאמנות הופכת כאן למשחק משעשע אבל אני צופה הצלחה אדירה.
הביצה געשה בשבוע שעבר לכבוד הביקור של איי ווייוויי, הכי קרוב לסופרסטאר שעולם האמנות יכול להציע. ווייוויי הנדיב הירבה לשתף פעולה עם כל מי שרצה להצטלם איתו, כמו בוונציה. ואכן, הפיד שלי בפייסבוק היה מלא בפניו המחייכות עם מבחר מרשים של בנות מהברנז׳ה. בטח הייתי מעלה גם אחד משלי אבל הייתי במידברן...
מכיוון שטרם ביקרתי בתערוכה אני לא יכולה להעיד עליה, מה שאני מבינה זה שהיא מהווה מקבץ של עבודות ישנות שהוצגו במהלך הקריירה שלו.
מכאן הוא מיהר לניו יורק, שם הוא פתח עוד תערוכה, עכשווית מאד, העוסקת בנושא שמעסיק אותו מאז היה נתון תחת מעקב בלתי פוסק בסין, הולדתו. בתערוכה, הנסל וגרטל, בבניין הארמורי הישן בשדרה החמישית, הוא שוב משתף פעולה עם צמד האדריכלים השוויצים הרצוג ודה מורון, שגם שיפצו לפני כמה שנים את המבנה ההיסטורי. יחד הם עבדו גם על האיצטדיון האולימפי בבייג׳ין - זה שהיה דומה לקן של ציפור.
ובכן, התערוכה החדשה נשענת על טכנולוגיה ליצירת חווייה שעוטפת את הצופים והופכת אותם למשתתפים פעילים. התנועות של כל המבקרים מתועדות ומשתקפות על רצפת המבנה. התיעוד הזה מאפשר לאנשים לצלם את התיעוד של עצמם ולייצר מעין ״סלפי של סלפי״, כפי שמסבירה הכתבה בניו יורק טיימס. הקונספט מזכיר לי את התערוכה של טים לב שראיתי בגלריית פייס בלונדון. נראה שהאמנות הופכת כאן למשחק משעשע אבל אני צופה הצלחה אדירה.
הנסל וגרטל, תערוכה חדשה של איי וייויי בניו יורק
יש בית ויש בית
פתאום, בו זמנית, יש עיסוק אינטנסיבי בנושא הבית. לא שזה חדש, זה תמיד היה נושא מרכזי באמנות הישראלית אבל פתאום שמתי לב לאינפלציה בנושא. אם אנחנו כבר במוזיאון ישראל לרגל התערוכה של ווייוויי, אפשר לקפוץ לראות את התערוכה ״אין כמו בבית״, המסודרת חדרים חדרים ומתייחסת לחפצים בהם אנחנו בוחרים להקיף את עצמנו בבית. ביקורת מעניינת של סמדר שפי על התערוכה כאן. בנוסף ביקרתי השבוע בתערוכה קטנה ומקסימה ״הדשא של השכן״ המוצגת במרכז וייל בכפר שמריהו. התערוכה, שאצר ד״ר גיא מורג צפלביץ׳ עוסקת בבתים בהפרעה ובביתו של האחר. לכבוד 80 שנה לכפר שמריהו הסכימו כמה משפחות לפתוח את ביתם ולשתף פעולה עם האוצר. ולסיום, היום נפתחה בעכו תערוכה בשם ״חנוכת בית״ באוצרותה של הגר בריל. הבה נפרגן קצת גם לפריפריה.
פתאום, בו זמנית, יש עיסוק אינטנסיבי בנושא הבית. לא שזה חדש, זה תמיד היה נושא מרכזי באמנות הישראלית אבל פתאום שמתי לב לאינפלציה בנושא. אם אנחנו כבר במוזיאון ישראל לרגל התערוכה של ווייוויי, אפשר לקפוץ לראות את התערוכה ״אין כמו בבית״, המסודרת חדרים חדרים ומתייחסת לחפצים בהם אנחנו בוחרים להקיף את עצמנו בבית. ביקורת מעניינת של סמדר שפי על התערוכה כאן. בנוסף ביקרתי השבוע בתערוכה קטנה ומקסימה ״הדשא של השכן״ המוצגת במרכז וייל בכפר שמריהו. התערוכה, שאצר ד״ר גיא מורג צפלביץ׳ עוסקת בבתים בהפרעה ובביתו של האחר. לכבוד 80 שנה לכפר שמריהו הסכימו כמה משפחות לפתוח את ביתם ולשתף פעולה עם האוצר. ולסיום, היום נפתחה בעכו תערוכה בשם ״חנוכת בית״ באוצרותה של הגר בריל. הבה נפרגן קצת גם לפריפריה.
עבודה של רועי פלנט בתערוכה הדשא של השכן. צילום מיכל הרדוף רז
שאריות מהבעירה
השבוע נפתחה תערוכה מוזיאלית ראשונה לאמנות שהוצגה בברנינג מן בנבאדה. זוהי הסנונית הראשונה של הכרה ממסדית לאמנות שנוצרת עבור המדבר ויש כבר תערוכות נוספות בדרך. טוב, אנחנו לא ברנינג מן ויש הבדלים גדולים אבל בהמשך לנושא הנתק האמנותי בין מידברן לממסד שהעליתי בגיליון הקודם, נראה לי שגם הממסד מגלה את היופי האמנותי הזה. השאלה אם ואיך זה ישפיע על האמנות עצמה.
דבי לוזיה, דור שני בגלריה שטרן, היא גם חוקרת תרבות ומחברת הספר "מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך", המנתח את עולם האמנות העכשווי. טקסט זה לקוח מתוך מדור שבועי שנשלח במייל בכל יום שישי לאלפי מנויים. להצטרפות לרשימת הדיוור http://www.sternart.com
השבוע נפתחה תערוכה מוזיאלית ראשונה לאמנות שהוצגה בברנינג מן בנבאדה. זוהי הסנונית הראשונה של הכרה ממסדית לאמנות שנוצרת עבור המדבר ויש כבר תערוכות נוספות בדרך. טוב, אנחנו לא ברנינג מן ויש הבדלים גדולים אבל בהמשך לנושא הנתק האמנותי בין מידברן לממסד שהעליתי בגיליון הקודם, נראה לי שגם הממסד מגלה את היופי האמנותי הזה. השאלה אם ואיך זה ישפיע על האמנות עצמה.
דבי לוזיה, דור שני בגלריה שטרן, היא גם חוקרת תרבות ומחברת הספר "מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך", המנתח את עולם האמנות העכשווי. טקסט זה לקוח מתוך מדור שבועי שנשלח במייל בכל יום שישי לאלפי מנויים. להצטרפות לרשימת הדיוור http://www.sternart.com