זמן קריאה : 3:18 דקות
השבוע בעולם האמנות / דבי לוזיה 23.2.16
חדש ביריד ויריד חדש
חדש ביריד ויריד חדש
השנה ישראל תתברך לא ביריד אמנות אחד אלא בשניים. צבע טרי 8, יתקיים בין 9-5 באפריל ביריד המזרח בנמל תל אביב וממשיך במגמת ההתרחבות. בנוסף ל-15 גלריות וכ-50 אמנים עצמאיים יכלול היריד גם מתחם עיצוב, והשנה יתווספו גם שתי גלריות מפולין ומיוון, פרויקטים של אמנים בינלאומיים ואמנים ישראלים צעירים בתערוכה נושאית וגם חממת וידאו. צבע טרי הוא האירוע האמנותי הגדול של השנה ועד כה נשא לבדו בתואר "יריד האמנות של ישראל".
אבל השנה יוזמה של בית המכירות תירוש הולידה יריד חדש, "ארטי" שמו, שיתקיים בין התאריכים 13-10 למרץ ויכלול 14 גלריות, ביניהן גלריה שטרן, גבעון, רוזנפלד, זימאק, רוטשילד, סטארט ואחרים. הייחוד של ארטי הוא בהתמקדות בגלריות, כנהוג בירידים הגדולים בעולם, שאינם מציגים אמנים עצמאיים. הבדל נוסף בין הירידים הוא שבעוד שביקור בצבע טרי יעלה 45 שקלים, הכניסה לארטי תהיה חופשית. היריד החדש יתקיים בחלל של בית המכירות תירוש בכיכר השרון בהרצליה פיתוח, ובמהלכו יתקיימו הרצאות ופעילויות לקהל הרחב.
אבל השנה יוזמה של בית המכירות תירוש הולידה יריד חדש, "ארטי" שמו, שיתקיים בין התאריכים 13-10 למרץ ויכלול 14 גלריות, ביניהן גלריה שטרן, גבעון, רוזנפלד, זימאק, רוטשילד, סטארט ואחרים. הייחוד של ארטי הוא בהתמקדות בגלריות, כנהוג בירידים הגדולים בעולם, שאינם מציגים אמנים עצמאיים. הבדל נוסף בין הירידים הוא שבעוד שביקור בצבע טרי יעלה 45 שקלים, הכניסה לארטי תהיה חופשית. היריד החדש יתקיים בחלל של בית המכירות תירוש בכיכר השרון בהרצליה פיתוח, ובמהלכו יתקיימו הרצאות ופעילויות לקהל הרחב.
יונתן גולד, ״ללא כותרת״, מתוך הביתן של הפרויקט של רויטל אלקלעי ביריד "ארטי"
משפט קנודלר: כולם העלימו עין
אחת הפרשות המביכות בעולם האמנות בשנים האחרונות, פרשת קנודלר (שעליה כבר דיווחתי לפני שבועיים), הגיעה לסיומה. מדובר בגלריה מפורסמת, זייפן סיני זקן ויצירות ששוות מליונים. קנודלר והמנהלת שלה, אן פרידמן, נתבעו על ידי האספנים דומיניקו ואלאונורה דה סול שרכשו ממנה ציור של רותקו, שבדיעבד התגלה כמזויף. המשפט שארך שלושה שבועות ניסה רדת לחקר האמת: האומנם פרידמן מכרה יצירה זו (וגם אחרות) בתום לב מתוך אי-ידיעה שהן מזויפות - או לא. לבסוף הושגה פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט, ופרטיה חסויים. אך דרך העדויות המרתקות, כל עוד התנהל משפט פומבי, אפשר להסיק כמה מסקנות חשובות:
1. אנשים עשירים מאוד לא מהססים להוציא 8.3 מיליון דולר על יצירה, על סמך אמון בלבד.
2. חובת ההוכחה שאכן מדובר בזיופים (והיו רמזים לכך) היא על הגלריה.
3. חוות דעת של מומחים שונים מאבדות מהרלוונטיות שלהן לנוכח טכניקות זיוף מתוחכמות (על אף שבמקרה זה הן לא היו מתוחכמות במיוחד) - בדיקות מעבדה הן הדרך הבטוחה ביותר לבדוק אותנטיות של ציורים יקרי ערך.
הקוראים בוודאי מצקצקים בלשונם על טיפשותם של הרוכשים. אבל חשוב להבין שרוכשי היצירות הגנובות מתוך אותו אוסף מסתורי (כביכול), פעלו בשוק היסטרי, שבו כל יצירה חדשה שצצה למכירה, במיוחד כזו שלא הוצעה מעולם למכירה פומבית, מעוררת התרגשות גדולה. ובגלל שגם לא חסרים רוכשים עשירים שמחפשים על מה להוציא את כספם, ובגלל שהמוכרת היא בעלת מוניטין - כולם קצת העלימו עין.
בקנה יש עוד תביעות פוטנציאליות נגד קנודלר אך הפשרה הזאת בוודאי תסלול את הדרך ללקוחותיה האחרים של פרידמן שיעדיפו פשרה חשאית שתסתיר את קלונם.
אחת הפרשות המביכות בעולם האמנות בשנים האחרונות, פרשת קנודלר (שעליה כבר דיווחתי לפני שבועיים), הגיעה לסיומה. מדובר בגלריה מפורסמת, זייפן סיני זקן ויצירות ששוות מליונים. קנודלר והמנהלת שלה, אן פרידמן, נתבעו על ידי האספנים דומיניקו ואלאונורה דה סול שרכשו ממנה ציור של רותקו, שבדיעבד התגלה כמזויף. המשפט שארך שלושה שבועות ניסה רדת לחקר האמת: האומנם פרידמן מכרה יצירה זו (וגם אחרות) בתום לב מתוך אי-ידיעה שהן מזויפות - או לא. לבסוף הושגה פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט, ופרטיה חסויים. אך דרך העדויות המרתקות, כל עוד התנהל משפט פומבי, אפשר להסיק כמה מסקנות חשובות:
1. אנשים עשירים מאוד לא מהססים להוציא 8.3 מיליון דולר על יצירה, על סמך אמון בלבד.
2. חובת ההוכחה שאכן מדובר בזיופים (והיו רמזים לכך) היא על הגלריה.
3. חוות דעת של מומחים שונים מאבדות מהרלוונטיות שלהן לנוכח טכניקות זיוף מתוחכמות (על אף שבמקרה זה הן לא היו מתוחכמות במיוחד) - בדיקות מעבדה הן הדרך הבטוחה ביותר לבדוק אותנטיות של ציורים יקרי ערך.
הקוראים בוודאי מצקצקים בלשונם על טיפשותם של הרוכשים. אבל חשוב להבין שרוכשי היצירות הגנובות מתוך אותו אוסף מסתורי (כביכול), פעלו בשוק היסטרי, שבו כל יצירה חדשה שצצה למכירה, במיוחד כזו שלא הוצעה מעולם למכירה פומבית, מעוררת התרגשות גדולה. ובגלל שגם לא חסרים רוכשים עשירים שמחפשים על מה להוציא את כספם, ובגלל שהמוכרת היא בעלת מוניטין - כולם קצת העלימו עין.
בקנה יש עוד תביעות פוטנציאליות נגד קנודלר אך הפשרה הזאת בוודאי תסלול את הדרך ללקוחותיה האחרים של פרידמן שיעדיפו פשרה חשאית שתסתיר את קלונם.
רותקו מזויף תמורת 8.3 מליון דולר
איי ווייוויי מאבד גובה
האמן הסיני איי ווייוויי נהפך לסמל למאבק בפגיעה בזכויות האדם, מאחר שכבר שנים הוא נרדף על ידי השלטון הסיני, ישב בכלא והיה אסיר בארצו במשך ארבע שנים, שבהן נלקח ממנו דרכונו. מאז שהוחזר הדרכון בקיץ האחרון ווייוויי פועל באירופה ועושה דברים שנדמה שהחלו לפגוע בתהילתו. המעבר שלו למערב צוין בפתיחת התערוכה שלו ברויאל אקדמי בלונדון בספטמבר. אז התייצב ביחד עם אניש קאפור, שניהם מצוידים בשמיכות, והובילו מצעד הזדהות עם הפליטים המתדפקים על דלתות אירופה. אבל כאשר ביים את עצמו בתנוחת הילד הסורי המת שנשטף אל החוף, החלו להישמע קולות ביקורת על כך שווייוויי עושה שימוש ציני באסון כדי לקדם את עצמו.
מאמר מעניין באל ג׳זירה מציג את הצילום הזה כהתאבדות אמנותית. אבל ווייוויי ממשיך בשלו. הוא הקים סטודיו באי לסבוס, המשמש שער לפליטים רבים, ובשבוע שעבר המשיך ועטף את עמודי בניין הקונצרטהאוז בברלין ב- 14 אלף חליפות הצלה שהשאירו הפליטים על חופי לסבוס. הקונצרטהאוז אירח את ערב הגאלה של ״קולנוע למען שלום״ ובנוסף למיצב הדרמטי שקיבל את פני האורחים המכובדים, כל הנוכחים התבקשו לעטוף עצמם בשמיכות חירום מטאליות, כדי ליצור צילום שווייוויי העלה לחשבון האינסטגרם שלו. חלק מהמשתתפים שהרגישו מאוד שלא בנוח במעמד הזה הגדירו אותו כפוגעני .
בקיצור, איי ווייוויי פוסע על חבל דק בין פעילות מחאתית לפעילות להאדרה עצמית וכנראה שזו לא תהיה המלה האחרונה שלו בנושא.
האמן הסיני איי ווייוויי נהפך לסמל למאבק בפגיעה בזכויות האדם, מאחר שכבר שנים הוא נרדף על ידי השלטון הסיני, ישב בכלא והיה אסיר בארצו במשך ארבע שנים, שבהן נלקח ממנו דרכונו. מאז שהוחזר הדרכון בקיץ האחרון ווייוויי פועל באירופה ועושה דברים שנדמה שהחלו לפגוע בתהילתו. המעבר שלו למערב צוין בפתיחת התערוכה שלו ברויאל אקדמי בלונדון בספטמבר. אז התייצב ביחד עם אניש קאפור, שניהם מצוידים בשמיכות, והובילו מצעד הזדהות עם הפליטים המתדפקים על דלתות אירופה. אבל כאשר ביים את עצמו בתנוחת הילד הסורי המת שנשטף אל החוף, החלו להישמע קולות ביקורת על כך שווייוויי עושה שימוש ציני באסון כדי לקדם את עצמו.
מאמר מעניין באל ג׳זירה מציג את הצילום הזה כהתאבדות אמנותית. אבל ווייוויי ממשיך בשלו. הוא הקים סטודיו באי לסבוס, המשמש שער לפליטים רבים, ובשבוע שעבר המשיך ועטף את עמודי בניין הקונצרטהאוז בברלין ב- 14 אלף חליפות הצלה שהשאירו הפליטים על חופי לסבוס. הקונצרטהאוז אירח את ערב הגאלה של ״קולנוע למען שלום״ ובנוסף למיצב הדרמטי שקיבל את פני האורחים המכובדים, כל הנוכחים התבקשו לעטוף עצמם בשמיכות חירום מטאליות, כדי ליצור צילום שווייוויי העלה לחשבון האינסטגרם שלו. חלק מהמשתתפים שהרגישו מאוד שלא בנוח במעמד הזה הגדירו אותו כפוגעני .
בקיצור, איי ווייוויי פוסע על חבל דק בין פעילות מחאתית לפעילות להאדרה עצמית וכנראה שזו לא תהיה המלה האחרונה שלו בנושא.
שוב איי ווייוויי והפעם בתנוחת הפעוט הסורי המת
לוגו חדש למטרופוליטן
אנשים לא אוהבים שינויים. לכן שינוי לוגו, המלווה כיום בשינוי כללי של מעטפת גרפית, הוא צעד דרמטי לכל מוסד, במיוחד אם הוא ותיק ואיקוני כמו מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק: את הלוגו הישן, שבשימוש משנת 1971, הנושא את האות M החליף עכשיו לוגו אדום ובו כינוי החיבה של המוסד "The Met". כצפוי, קמו לו מתנגדים רבים. המבקרים לא אוהבים את העובדה שהמלה The זהה בגודלה למלה Met. אני דווקא אוהבת את זה. זה מעניק מראה קלאסי ועכשווי בו זמנית. ועל אף החיבור הגרפי הבעייתי בין האותיות M E, זה מרמז על מראה יווני/ מצרי/ אוריינטלי/ אימפריאלי, כיאה למוסד המציג 5,000 שנה של תרבות.
דבי לוזיה, דור שני בגלריה שטרן, היא גם חוקרת תרבות ומחברת הספר "מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך", המנתח את עולם האמנות העכשווי.
טקסט זה לקוח מתוך מדור שבועי שנשלח במייל בכל יום שישי לאלפי מנויים.
להצטרפות לרשימת הדיוור לחץ כאן.
אנשים לא אוהבים שינויים. לכן שינוי לוגו, המלווה כיום בשינוי כללי של מעטפת גרפית, הוא צעד דרמטי לכל מוסד, במיוחד אם הוא ותיק ואיקוני כמו מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק: את הלוגו הישן, שבשימוש משנת 1971, הנושא את האות M החליף עכשיו לוגו אדום ובו כינוי החיבה של המוסד "The Met". כצפוי, קמו לו מתנגדים רבים. המבקרים לא אוהבים את העובדה שהמלה The זהה בגודלה למלה Met. אני דווקא אוהבת את זה. זה מעניק מראה קלאסי ועכשווי בו זמנית. ועל אף החיבור הגרפי הבעייתי בין האותיות M E, זה מרמז על מראה יווני/ מצרי/ אוריינטלי/ אימפריאלי, כיאה למוסד המציג 5,000 שנה של תרבות.
דבי לוזיה, דור שני בגלריה שטרן, היא גם חוקרת תרבות ומחברת הספר "מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך", המנתח את עולם האמנות העכשווי.
טקסט זה לקוח מתוך מדור שבועי שנשלח במייל בכל יום שישי לאלפי מנויים.
להצטרפות לרשימת הדיוור לחץ כאן.