זמן קריאה : 2:42 דקות
בשני המקרים, גם של אשת לוט וגם של אחוזת הדיבוק, הנשים אינן ראויות לכאורה לתפ־ קיד הכלה ולכן נותרו לבד. אבל הן לא רק מאיימות, לא צפויות ובלתי ניתנות לשליטה, אלא גם חזקות ועצמאיות.
לא מקודשת / דנה גילרמן
מה מסתתר מתחת לשמלת הכלה ביצירות של כמה אמניות ישראליות?
מה מסתתר מתחת לשמלת הכלה ביצירות של כמה אמניות ישראליות?
"הכלה התוניסאית של חן שיש מצטרפת למסדר עתיק של כלות שלבשו את שמלות החופה ההדורות שלהן וכשההינומה מתנפנפת מעל לראשן ברחו מחופתן אל העולם המיתי של הכלה הארכיטיפית״, כותבת טלי תמיר בטקסט שמלווה את 'ים של דמעות או: הכלה העולה בלהבות', התערוכה של שיש בגלריה גורדון. "הכלה הזו היא יצור מתעתע: נטושה ואומללה מצד אחד, אך בו בזמן מלאת כוח, עצמאות וחופש פנימי".
חן שיש, ״הכלה התוניסאית״.
הדימוי של שמלת הכלה אצל שיש מסמן בדיוק את הקונפליקט הזה: מצד אחד עולה תשוקתה להתחתן - כלומר מימוש החלום הקונבנציונלי שעליו גדלה - ובו בזמן חוסר המימוש מופיע כמקור של עוצמה, כאנרגיה שעלולה לשרוף כל חתן עלוב שיעז להתקרב לכלה התוניסאית. היא תשרוף אותו בפרחים ובלבבות ובצבעים ורודים ובצבעי זהב, ובגודש אינסופי ובאש פנימית שכמעט וחורכת את קירות הגלריה. הדואליות הזאת חוזרת ונשנית ביצירתן של יוצרות מרכזיות באמנות הישראלית. למשל נורית דוד, שבתערוכה 'אביב מאוחר' הפכה את תל־אביב, על בנייניה ורחובותיה, לשמלת כלולות צחורה. בסיפור שליווה את התערוכה כתבה דוד: "תל־ אביב היא בראש ובראשונה הזירה שבה לא התחתנתי. בכל פינה ופינה בתל־אביב לא התחתנתי, בכל יום ויום בה לא התחתנתי... כפרח ניחומים חגיגי אכין לעצמי חתונה מצוירת". מחד דוד מדברת על סוג של כישלון, ומאידך ההיעדר מייצר עוצמה, אנרגיות ומקצב שאינם ניתנים לריסון שבאים לידי ביטוי ביצירה הזאת.
נורית דוד, ״שמלת כלה״.
דוגמה אחרת היא עבודת הווידיאו 'הכלה הנשכחת' של תמר הירשפלד, שבה היא משחקת כלה בוכייה שננטשה (או נשכחה?). לאחר הדלקת סיגריה הבכי הופך אט־אט לקולות של פיתוי והתגרות. הבנאליות של הדמות והסצנה הופכות בזכות משחקה של הירשפלד למופע מוחצן ומשעשע, המדגיש את הרעיון שזו הצגה חברתית, העמדת פנים ותו לא. שמלת הכלה נוכחת גם ביצירתה של סיגלית לנדאו. בעבודה 'אשת לוט' הציגה לנדאו חלק עליון גדול ממדים של שמלת כלה שתפרה מרשת מחוכים מכוסה בגבישי מלח. אשת לוט המיטה אסון על עצמה אך גם מסמנת דמות נשית חזקה ומרדנית. ביצירה נוספת של לנדאו, 'שמלת כלה' (המשותפת לה וליותם פרום), היא הטביעה העתק של השמלה שלבשה לאה, גיבורת המחזה 'הדיבוק' בגילומה של חנה רובינא.
סיגלית לנדאו ויותם פרום, ״שמלת כלה״
בשני המקרים, גם של אשת לוט וגם של אחוזת הדיבוק, הנשים אינן ראויות לכאורה לתפ־ קיד הכלה ולכן נותרו לבד. אבל הן לא רק מאיימות, לא צפויות ובלתי ניתנות לשליטה, אלא גם חזקות ועצמאיות.