זמן קריאה : 2:09 דקות
מהנעשה בשטח / דנה גילרמן 6/7/16
כמה מלים על עבאס קירוסטמי, הבימאי האירני שהלך לעולמו השבוע, ועוד כמה על תערוכתה של ג׳ורג׳יה אוקיף בטייט מודרן
כמה מלים על עבאס קירוסטמי, הבימאי האירני שהלך לעולמו השבוע, ועוד כמה על תערוכתה של ג׳ורג׳יה אוקיף בטייט מודרן
״עשר״
היתה תקופה - קצת אחרי שגיליתי את הסרט המופלא "10" מ-2003 של עבאס קירוסטמי ורכשתי אותו מיד - שאילצתי חברות שהגיעו אלי הביתה לשבת ולראות את הסרט. למה אילצתי? כי סרט באורך מלא שמתרחש כולו במכונית מעורר אמנם תדהמה אבל לא ממש חשק לראות. בסוף ההקרנה כולן הסכימו שזוהי יצירת מופת. קירוסטמי מת השבוע, במפתיע, ואני מנצלת את ההזדמות כדי לכתוב שוב על הסרט הקטן גדול הזה שביים "המשורר הקולנועי", כפי שהגדירו אותו בגרדיאן.
הסרט, כשמו, מחולק לעשרה פרקים קצרים הנספרים לאחור (מעשר ועד 1). הוא מצולם בשתי מצלמות דיגיטליות קטנות המותקנות על גבי לוח המחוונים של מכונית המתנייעת ברחובות טהרן, ו"מתעדות" עשר שיחות שמנהלת הנהגת עם נוסעותיה. מצלמה אחת מתמקדת בגיבורת הסרט, אישה צעירה שהתגרשה, והשניה בנוסעים המצטרפים אליה - בעיקר בנה שמתנכר לה על רקע הגירושים, וחברה צעירה שהולכת להשתטח על קברי צדיקים כדי למצוא בעל. השיחות בין הנהגת לביניהם מחזיק את הסרט כולו ומצליח לתאר את המורכבות של אישה צעירה בחברה הערבית של היום, הנסיון לחפש אחר הצרכים והחופש שלה בחברה מסורתית ושמרנית, שמנסה לדכא את עצמאותה.
מעבר לחדשנות של פורמט הסרט עצמו, המינמליזם הייחודי, הדיאלוגים החזקים והיכולת להחזיק את הצופה מרותק לסרט כמעט סטטי במסגרת הצילומית, אחד הדברים המרגשים בסרט, בעיני, הוא דווקא העובדה שגבר יצר אותו. קירוסטמי מצליח להעביר את עולמם המורכב של נשים בחברה האיראנית, את ההתלבטויות והכאב של אם, שגם את בנה היא עומדת לאבד, כן, אני דוגלת במחשבה שגבר לא יכול להבין את המבט של אישה על העולם ממש כפי שאישה לא יכולה להבין את מבטו של הגבר ופה, בסרט זה, אני מודה שזה קורה.
היתה תקופה - קצת אחרי שגיליתי את הסרט המופלא "10" מ-2003 של עבאס קירוסטמי ורכשתי אותו מיד - שאילצתי חברות שהגיעו אלי הביתה לשבת ולראות את הסרט. למה אילצתי? כי סרט באורך מלא שמתרחש כולו במכונית מעורר אמנם תדהמה אבל לא ממש חשק לראות. בסוף ההקרנה כולן הסכימו שזוהי יצירת מופת. קירוסטמי מת השבוע, במפתיע, ואני מנצלת את ההזדמות כדי לכתוב שוב על הסרט הקטן גדול הזה שביים "המשורר הקולנועי", כפי שהגדירו אותו בגרדיאן.
הסרט, כשמו, מחולק לעשרה פרקים קצרים הנספרים לאחור (מעשר ועד 1). הוא מצולם בשתי מצלמות דיגיטליות קטנות המותקנות על גבי לוח המחוונים של מכונית המתנייעת ברחובות טהרן, ו"מתעדות" עשר שיחות שמנהלת הנהגת עם נוסעותיה. מצלמה אחת מתמקדת בגיבורת הסרט, אישה צעירה שהתגרשה, והשניה בנוסעים המצטרפים אליה - בעיקר בנה שמתנכר לה על רקע הגירושים, וחברה צעירה שהולכת להשתטח על קברי צדיקים כדי למצוא בעל. השיחות בין הנהגת לביניהם מחזיק את הסרט כולו ומצליח לתאר את המורכבות של אישה צעירה בחברה הערבית של היום, הנסיון לחפש אחר הצרכים והחופש שלה בחברה מסורתית ושמרנית, שמנסה לדכא את עצמאותה.
מעבר לחדשנות של פורמט הסרט עצמו, המינמליזם הייחודי, הדיאלוגים החזקים והיכולת להחזיק את הצופה מרותק לסרט כמעט סטטי במסגרת הצילומית, אחד הדברים המרגשים בסרט, בעיני, הוא דווקא העובדה שגבר יצר אותו. קירוסטמי מצליח להעביר את עולמם המורכב של נשים בחברה האיראנית, את ההתלבטויות והכאב של אם, שגם את בנה היא עומדת לאבד, כן, אני דוגלת במחשבה שגבר לא יכול להבין את המבט של אישה על העולם ממש כפי שאישה לא יכולה להבין את מבטו של הגבר ופה, בסרט זה, אני מודה שזה קורה.
כשהמקור והקלישאה משלבים כוחות
תערוכה מקיפה של ג׳ורג׳יה אוקיף מוצגת בטייט מודרן וכתבה בגרדיאן של אדריאן סרלה מעלה שאלה מעניינת ביחס להעתק מול המקור, בהפיכת האמנות למזכרת, וספציפית - באופן שבו הציורים של אוקיף נענים למגמה הזו. מחד, התערוכה מנסה להראות שאוקיף היא הרבה יותר מהקלישאה שעולה מאינספור רפרודוקציות של עבודתה התלויות על קירות חדר השינה, אך כשאתה עוזב את חלל התצוגה מציעים לך למכירה בסוף המסלול הדפסים מרגיעים, סינרים עם חתימתה וצמידים ועגילים מכסף מניו מקסיקו. ״אנחנו חושבים שאנחנו מכירים את יצירתה״, נכתב. ״והפוסטרים והגלויות מאפשרים לנו להרגיש שאנחנו מכירים אותה יותר מדי טוב, כך שהמפגש עם ציוריה האמיתיים מרגיש לנו מיותר״. יותר מכך, באופן מוזר גם האמנות של אוקיף משתפת עם זה פעולה: ״ציוריה נראים יותר טוב ברפרודוקציה. היא הייתה, קודם כל, יצרנית של דימויים, וציוריה הם משעממים, שטוחים, פשוטים, בעוד שהדימויים משגעים ומוזרים. ״אתה לא יכול שלא לחשוב שהתאמה זו חושבה״, כותב סירלה, ובעצם אומר שהתצוגה, באיזשהו מקום, הפכה לחלק מחישובי המכירה שאחרי. אני רוצה לטעון יותר מכך: שגם אוקיף, כבר אז, רצתה שציוריה יהפכו לדימוי בכל בית, לסינר על כל גבר או אישה, להפיץ את דימוייה לכל העולם, כך שבעצם התערוכה הזו - רטרוספקטיבה מקיפה ומכובדת של המקור ובסופה המוצרים לכל - היא מעין חזון נדיב שלה שהתגשם.
תערוכה מקיפה של ג׳ורג׳יה אוקיף מוצגת בטייט מודרן וכתבה בגרדיאן של אדריאן סרלה מעלה שאלה מעניינת ביחס להעתק מול המקור, בהפיכת האמנות למזכרת, וספציפית - באופן שבו הציורים של אוקיף נענים למגמה הזו. מחד, התערוכה מנסה להראות שאוקיף היא הרבה יותר מהקלישאה שעולה מאינספור רפרודוקציות של עבודתה התלויות על קירות חדר השינה, אך כשאתה עוזב את חלל התצוגה מציעים לך למכירה בסוף המסלול הדפסים מרגיעים, סינרים עם חתימתה וצמידים ועגילים מכסף מניו מקסיקו. ״אנחנו חושבים שאנחנו מכירים את יצירתה״, נכתב. ״והפוסטרים והגלויות מאפשרים לנו להרגיש שאנחנו מכירים אותה יותר מדי טוב, כך שהמפגש עם ציוריה האמיתיים מרגיש לנו מיותר״. יותר מכך, באופן מוזר גם האמנות של אוקיף משתפת עם זה פעולה: ״ציוריה נראים יותר טוב ברפרודוקציה. היא הייתה, קודם כל, יצרנית של דימויים, וציוריה הם משעממים, שטוחים, פשוטים, בעוד שהדימויים משגעים ומוזרים. ״אתה לא יכול שלא לחשוב שהתאמה זו חושבה״, כותב סירלה, ובעצם אומר שהתצוגה, באיזשהו מקום, הפכה לחלק מחישובי המכירה שאחרי. אני רוצה לטעון יותר מכך: שגם אוקיף, כבר אז, רצתה שציוריה יהפכו לדימוי בכל בית, לסינר על כל גבר או אישה, להפיץ את דימוייה לכל העולם, כך שבעצם התערוכה הזו - רטרוספקטיבה מקיפה ומכובדת של המקור ובסופה המוצרים לכל - היא מעין חזון נדיב שלה שהתגשם.
