זמן קריאה : 2:53 דקות
נקודת ציון
מילים: מי ששרוי בכתיבה בניסיון להתחבר באמצעותה אל העולם, יודע שבכתיבה אנחנו עושים את חצי הדרך ושהעולם עושה את חצי הדרך אלינו בחזרה. הכתיבה מתגלה אז כשביל, כדרך, כטיול, כמסע; והמילים הן רצף סימנים על הדרך, לאורכה אנחנו צועדים אל עבר אותם דברים שאנו מבקשים לתאר. ואם נהיה ערניים נגלה שהדרך נפקחת לאורך והרוח מנשבת בדברים ומובילה אותם לקראתנו על השביל.
במדור של החודש שעבר הבטחתי שהפעם אתייחס למפות כמה שמקיים תנועה מתמדת בין המושגי למוחשי, וכדוגמה לחיבור של דימוי, שפה ועולם. מפה היא דימוי מקודד; קווים דקים וצבע מסמנים בה את הנוף: קו מקווקוו כחול במפה טופוגרפית מסמן נחלים; קו מתפתל אדום מסמן כבישים; מתפתלים בה חומים מדרונות, רכסים, ואדיות; ירוקים נמתחים בה עמקים, יערות; תכולים הם מאגרי המים; ערים ומקומות יישוב הן נקודות ושמות. מי שאינו בקיא במפות משתמש במִקרא שמופיע לצדן. מי שיודע לקרוא מפות יתקדם בהן כמו ציפור שיודעת שפות.
מי שאוהב לקרוא מפות ויודע בעקבותיהן ללכת בעולם, מכיר את החוויה האינטימית שבה מתגלמת שפה בממשות; שבה פוגש המושגי את המוחשי. מי שמנווט את דרכו בנוף באמצעות מפה יודע להצביע על פיצול שבילים במפה ועל פיצולם בעולם, להצביע על פיתולי ואדיות במפה ובאותה שעה להתפתל בתוכם. מי שמכיר היטב את המפה וקורא אותה בעל-פה, כשהוא יוצא לשטח הוא כמו פוגש מַכָּר שעד כה רק התכתב עמו וכעת הם נפגשים פנים אל פנים. האצבע המושטת להצביע על נקודת ציון במפה היא כעת הגוף הנוכח בנוף בכל מאודו. קנה המידה, שהוא היחס בין מרחקים במפה למרחקים בשטח, מדגים למשל את ההפרש בין צִלה של אצבענו על המפה (כאילו היתה ענן מֵצֵל על גבעה) לבין מידתו הצנועה של צל גופנו על חמוקיה של אותה גבעה בנוף.
מילים: מי ששרוי בכתיבה בניסיון להתחבר באמצעותה אל העולם, יודע שבכתיבה אנחנו עושים את חצי הדרך ושהעולם עושה את חצי הדרך אלינו בחזרה. הכתיבה מתגלה אז כשביל, כדרך, כטיול, כמסע; והמילים הן רצף סימנים על הדרך, לאורכה אנחנו צועדים אל עבר אותם דברים שאנו מבקשים לתאר. ואם נהיה ערניים נגלה שהדרך נפקחת לאורך והרוח מנשבת בדברים ומובילה אותם לקראתנו על השביל.
במדור של החודש שעבר הבטחתי שהפעם אתייחס למפות כמה שמקיים תנועה מתמדת בין המושגי למוחשי, וכדוגמה לחיבור של דימוי, שפה ועולם. מפה היא דימוי מקודד; קווים דקים וצבע מסמנים בה את הנוף: קו מקווקוו כחול במפה טופוגרפית מסמן נחלים; קו מתפתל אדום מסמן כבישים; מתפתלים בה חומים מדרונות, רכסים, ואדיות; ירוקים נמתחים בה עמקים, יערות; תכולים הם מאגרי המים; ערים ומקומות יישוב הן נקודות ושמות. מי שאינו בקיא במפות משתמש במִקרא שמופיע לצדן. מי שיודע לקרוא מפות יתקדם בהן כמו ציפור שיודעת שפות.
מי שאוהב לקרוא מפות ויודע בעקבותיהן ללכת בעולם, מכיר את החוויה האינטימית שבה מתגלמת שפה בממשות; שבה פוגש המושגי את המוחשי. מי שמנווט את דרכו בנוף באמצעות מפה יודע להצביע על פיצול שבילים במפה ועל פיצולם בעולם, להצביע על פיתולי ואדיות במפה ובאותה שעה להתפתל בתוכם. מי שמכיר היטב את המפה וקורא אותה בעל-פה, כשהוא יוצא לשטח הוא כמו פוגש מַכָּר שעד כה רק התכתב עמו וכעת הם נפגשים פנים אל פנים. האצבע המושטת להצביע על נקודת ציון במפה היא כעת הגוף הנוכח בנוף בכל מאודו. קנה המידה, שהוא היחס בין מרחקים במפה למרחקים בשטח, מדגים למשל את ההפרש בין צִלה של אצבענו על המפה (כאילו היתה ענן מֵצֵל על גבעה) לבין מידתו הצנועה של צל גופנו על חמוקיה של אותה גבעה בנוף.
מורן שוב, תכנית החלוקה. מחברת, מפה, מחט, חוט. ספטמבר 2015
תמונה: במפה זו מ-1956 של תכנית החלוקה לפי החלטת האו"ם, נעוצה מחט בנ.צ שבין גבולה של המפה לים התיכון. חוט נמתח מדפי מחברת במערב מבעד לעינה של המחט ומסתלסל ממנה אל מישור החוף דרך השפלה ליהודה, נמשך אל לשון ים המלח, חוצה את ממלכת ירדן ונעלם במזרח. בספרו "טיול" (Walking, הוצאת כרמל 2006), מתאר הנרי דיוויד תורו את המשורר כמי ש"יצליח לגייס לשירותו את הרוחות והנהרות, שידברו בשמו; שיקבע את המילים למשמעותן הקדומה, כפי שבאביב האיכרים תוקעים יתדות שהכפור הוציא ממקומן; שיגזור את מילותיו בכל פעם שישתמש בהן, וישתול אותן מחדש בעמוד מחברתו, כשהאדמה עוד דבקה בשורשיהן; שמילותיו יהיו כה כנות, מקוריות וטבעיות עד שייראה כאילו הן נפתחות כמו ניצנים עם בוא האביב, גם אם ישכנו, חנוקות למחצה, בין שני דפים טחובים בספרייה."
מורן שוב היא אוצרת ההקמה של בית לעברית, ראשון לציון - מרכז לעברית כשפה וכתרבות
מורן שוב היא אוצרת ההקמה של בית לעברית, ראשון לציון - מרכז לעברית כשפה וכתרבות