זמן קריאה : 2:37 דקות
שפת גוף / דנה גילרמן
התערוכה של טסי כהן פפר בבית האמנים מציגה אינטימיות, נשיות, חושניות והרבה עצב
רבים עסקו בשבוע שעבר בסטודנט בן 17 שהניח את משקפיו במוזיאון לאמנות מודרנית בסן פרנסיסקו וכולם היו בטוחים שזו יצירה. מדהים שסיפור כזה עדיין תופס כותרות ראשיות 100 שנה אחרי שמרסל דושאן, אבי ה"רדי-מייד" הציג אסלה במוזיאון. כלומר, התקשורת והציבור עדיין לא הפנימו את המהפכה שתחילתה באמנות המודרנית והמשכה בעכשווית. ניחא. היה מעציב עוד יותר לגלות אבא שהסתובב עם הבן שלו בתערוכה היפה "טריו" של טסי כהן פפר בבית האמנים בתל אביב והשתמש בסיפור המשקפיים כדי להסביר לבן שלו על אודות האובייקטים המוצגים. נכון, יש בהם מ"הרדי-מייד": חפצים מן המוכן, מהיומיום, אך השינויים שכהן פפר יוצרת בהם (כלומר רדי-מייד מטופל) והחיבורים ביניהם (מה שגם החל אצל דושאן, בשילוב בין השרפרף לגלגל האופניים) מנטרלים לחלוטין את משמעותם המוכרת, היומיומית, ומייצרים דבר מה אחר, לא מוכר, אירוני ומקאברי, יפה ומאיים בו־זמנית, מעורר חמלה ולעתים הופך קרביים (וכן, כל אלה הם תוצרי אותה מהפכה).
התערוכה של טסי כהן פפר בבית האמנים מציגה אינטימיות, נשיות, חושניות והרבה עצב
רבים עסקו בשבוע שעבר בסטודנט בן 17 שהניח את משקפיו במוזיאון לאמנות מודרנית בסן פרנסיסקו וכולם היו בטוחים שזו יצירה. מדהים שסיפור כזה עדיין תופס כותרות ראשיות 100 שנה אחרי שמרסל דושאן, אבי ה"רדי-מייד" הציג אסלה במוזיאון. כלומר, התקשורת והציבור עדיין לא הפנימו את המהפכה שתחילתה באמנות המודרנית והמשכה בעכשווית. ניחא. היה מעציב עוד יותר לגלות אבא שהסתובב עם הבן שלו בתערוכה היפה "טריו" של טסי כהן פפר בבית האמנים בתל אביב והשתמש בסיפור המשקפיים כדי להסביר לבן שלו על אודות האובייקטים המוצגים. נכון, יש בהם מ"הרדי-מייד": חפצים מן המוכן, מהיומיום, אך השינויים שכהן פפר יוצרת בהם (כלומר רדי-מייד מטופל) והחיבורים ביניהם (מה שגם החל אצל דושאן, בשילוב בין השרפרף לגלגל האופניים) מנטרלים לחלוטין את משמעותם המוכרת, היומיומית, ומייצרים דבר מה אחר, לא מוכר, אירוני ומקאברי, יפה ומאיים בו־זמנית, מעורר חמלה ולעתים הופך קרביים (וכן, כל אלה הם תוצרי אותה מהפכה).
למשל, שיער נשי העוטף פנים שמהן בוקעות ציפורניים משוחות בלק אדום, נוצות המחוברות לאנקול של קצבים, רגליים של כיסא המחוברות ביניהן בתפרים אדומים ונראות ככנפיים ולחלופין ככליות או מחוך, פיסות טקסטיל מתחברות לגופי לבוש וביחד מייצרים מעין חיות מעוררות חמלה, עולם שמשלב את הרך עם הנוקשה ומייצר תחושה של חלקי גוף נשי שהוצאו והתפזרו והושלכו לכל עבר.
חלק גדול מהאובייקטים מתכתבים ישירות עם יצירות של אמני הסוריאליזם ועם יצירות מאוחרות יותר. פפר כהן לא ממציאה שפה אך נוסכת בה אינטימיות, נשיות, חושניות והרבה עצב. לרגעים נדמה שכל החלל הוא מטאפורה לגוף נשי שפורק. לצד אלה מוצגים רישומים גדולי ממדים, מרביתם נוצרו בעיפרון. יש בהם את הרוך של הנוצות, את הביתור של הגוף ואת העולם הפנטסטי וההזוי שנוכח ביצירתה. הם נראים לא כמהלך משלים לפסלים אלא כתרגומם לעולם מופשט יותר ופנימי.
מול הרוך הנשי הזה, מוצגת במוזיאון הרצליה תערוכה לזכרו של אורי ליפשיץ ובה כל הבוטות, הגבריות האקספרסיבית, הרישום הדומיננטי והתוקפני, הכעס והחרון. ליפשיץ הרשם היה בוטה בציוריו וליפשיץ האדם היה בוטה וגזען בדעותיו. זו הסיבה שבשנים האחרונות הוא נודה משדה האמנות. תערוכה זו מציגה את איכויותיו כצייר ומנסה לומר שצריך לעשות הבחנה בין האדם לבין היצירה. האם יש אפשרות כזו?
(המדור התפרסם לראשונה ב"7 לילות", ידיעות אחרונות)
חלק גדול מהאובייקטים מתכתבים ישירות עם יצירות של אמני הסוריאליזם ועם יצירות מאוחרות יותר. פפר כהן לא ממציאה שפה אך נוסכת בה אינטימיות, נשיות, חושניות והרבה עצב. לרגעים נדמה שכל החלל הוא מטאפורה לגוף נשי שפורק. לצד אלה מוצגים רישומים גדולי ממדים, מרביתם נוצרו בעיפרון. יש בהם את הרוך של הנוצות, את הביתור של הגוף ואת העולם הפנטסטי וההזוי שנוכח ביצירתה. הם נראים לא כמהלך משלים לפסלים אלא כתרגומם לעולם מופשט יותר ופנימי.
מול הרוך הנשי הזה, מוצגת במוזיאון הרצליה תערוכה לזכרו של אורי ליפשיץ ובה כל הבוטות, הגבריות האקספרסיבית, הרישום הדומיננטי והתוקפני, הכעס והחרון. ליפשיץ הרשם היה בוטה בציוריו וליפשיץ האדם היה בוטה וגזען בדעותיו. זו הסיבה שבשנים האחרונות הוא נודה משדה האמנות. תערוכה זו מציגה את איכויותיו כצייר ומנסה לומר שצריך לעשות הבחנה בין האדם לבין היצירה. האם יש אפשרות כזו?
(המדור התפרסם לראשונה ב"7 לילות", ידיעות אחרונות)