תעתועי דמיון / דנה גילרמן

תעתועי דמיון / דנה גילרמן
 
הכל טוב בתערוכה "מדהים! מהמם! מופלא!" במוזיאון פתח־תקוה, ובכל זאת משהו חסר בה  

התערוכה "מדהים! מהמם! מופלא!" במוזיאון פתח־תקוה עשויה לעילא ומוצבת נהדר. יש בה עבודות טובות, לצד מסמכים תיעודיים ופיסות קולנוע יקרות ערך. ובכל זאת היא לא הצליחה לסחוף אותי כפי שהייתי רוצה להרגיש מתערוכה שעוסקת בז'אנר המדע הבדיוני או "מדע דמיוני" (כפי שהאוצרת דורית לויטה הרטן מכנה זאת).

אודה מיד: אני לא מחובבי הז'אנר. רחוק מכך. רגלי נטועות עמוק במלודרמה של המציאות הקונקרטית, העכשווית, ויכולת התעופה של הדמיון שלי -  במובן של כיבוש ארצות בכוכבים אחרים ומלחמות בחייזרים - נוטה לאפס. אולי משום כך אני צופה עוד יותר עיקשת. יש בתערוכה הרבה עבודות טובות - למשל, עבודת הווידאו המהפנטת "העיר המהלכת" (שהתוודעתי אליה כבר לפני שנתיים) של הקולקטיב Universal Everything ,שהוצבה בחוכמה בכניסה וקשה להסיר ממנה את המבט. עוד בולטים לטובה: הפסל הקינטי של שי עיד אלוני; היד הקטועה של פסל החירות של סשה סרבר; גלגל התלת־ממד שיצר פלג דישון המוכשר; הפסל של אבינועם שטרנהיים העשוי חלקי גרוטאות שהזכיר לי את איש הברזל; הקולאז'ים של רוברט סטיגהורסט; הציורים של יוני גולד, ליהי תורג'מן ומשה אלנתן; הפסל של יונתן גולדמן ולצדו קסדת האביר המורכבת מחומרי עבר והיי־ טק של אלכסנדר שלסיר; השריון המתעתע של נטלי אילון; והיטלר כגיבור־על בציורים של דב אור נר.
באמת שהכל יפה. פשוט הרגשתי שזה מדבר על ולא מייצר את. אגב, עבודה מצטיינת נוספת נמצאת בקטלוג המלווה את התערוכה. זהו טקסט של האוצרת המשווה בין המדע הבדיוני לבין הציונות על פי שני פרמטרים מרכזיים: תחושת הפלא המהולה בקטסטרופה ומעשה הכיבוש של המקום המוגדר כ"מקום שאינו שייך לאיש", כלומר הקולוניאליזם. האמת, השתכנעתי.

דווקא במיצב "ימי ביניים" של רוני וייס )אוצרת: הילה כהן שניידרמן(, הממוקם בחלל התצוגה הקטן של האוסף בבית יד לבנים, הרגשתי בעולם אחר. כלומר בחזרה לעבר שהוא גם העתיד. וייס יצרה מעין תיאטרון קסום ומאיים המורכב משאריות הרואיות של ציונות, שעתוקן ופי־רוקן. למשל, מפסלה של שושנה היימן, אחרון הל"ה, יצרה העתק המודפס על בד ובאמצעות מנגנון מכני הוא נעלם ומופיע כמו בסיאנס. מתסכיתים של מסכת קרב, מארכיון העיר, היא חילצה רק את האפקטים המוזיקליים והרכיבה מחדש. התערוכה היא מעין דה־קונסטרוקציה לבית יד לבנים, למיתוס ולהרואיות של הזיכרון והמוות. ימי ביניים שמסתמנים גם כעתיד שלנו.

(המדור התפרסם לראשונה ב"7 לילות", ידיעות אחרונות)