יצירת אמנות המתפרסת בחלל ומשנה אותו על מנת ליצור חוויה כוללנית שונה מן הצפייה החזיתית המסורתית בעבודת אמנות. המיצב אינו המצאה של המאה ה-20, שהרי אתרי פולחן עתיקים נבנו כיוצרי חוויה כזו אצל המאמין. אולם במאה ה-20 נעשה לראשונה שימוש במונח installation להצבעה על יצירות אמנות שאינן תצוגה של פריט או קבוצת פריטים אמנותיים בודדים אלא יחידת משמעות אחת המורכבת ממספר אלמנטים, במדיות מגוונות (ציור, פיסול, צילום, וידיאו, סאונד ועוד).
המיצב מערב את כל חושיו של הצופה ועוטף אותו בסביבה מלאכותית ממנה הוא מצופה לצאת עם חוויה רגשית ואינטלקטואלית סובייקטיבית. חוויה פרטית זו נחשבת אף היא חלק מהותי מן היצירה ומחזקת את זמניותו וגבולותיו הלא ברורים של המיצב.
המיצב יכול להיות מיועד לחלל מסוים (site specific), או להתאים לחללים שונים. לרוב מוצג המיצב במשך זמן מוגבל ורק התיעוד המצולם שלו נשאר בתולדות האמנות.
אמני מיצב בולטים בעולם: רד גרומס, אדוארד קינולז, קלאס אולדנבורג, אלן קאפרו, אנדי וורהול, ג'ודי פאף, דניאל בורן, דונלד ליפסקי, ויטו אקונצ'י, כריסטיאן בולטנסקי, ג'נט קארדיף, האחים ג'ייק ודינו צ'פמן, ג'ודי שיקאגו, קריסטו וז'אן קלוד, מונה חאטום, אולאפור אליאסון, איליה קבקוב, ברברה קרוגר, ריצ'רד לונג, ג'יימס טורל, ביל ויולה ובנקס ויולט.
אמני מיצב ישראלים בולטים: מיכה אולמן, בני אפרת, גדעון גכטמן, מיכל רובנר, גל וינשטיין, סיגלית לנדאו, יהודית סספורטס, נלי אגסי, מיכל הלפמן, אדם רבינוביץ', הילה לולו לין.