אורי התפרסמה בעקבות זכייתה בפרס דיזנגוף בשנת 1952. בעקבות זאת, הוקדשה לה במוזיאון תל אביב לאומנות תערוכת יחיד בשנת 1957 באצירתם של מנהל המוזיאון אויגן קולב ויונה פישר שהשפיעו רבות על הצלחתה והובילו אותה. בשנת 1977 הציגה אורי תערוכת יחיד מקיפה במוזיאון תל אביב באצירתה של שרה בריטברג-סמל.

בשנות השישים השתתפה אורי בתערוכות של קבוצת עשר פלוס (10+), ואז חזרה להשתמש באלמנטים פיגורטיביים בהשפעת הפופ האמריקאי, כדי לבטא מחאה חברתית ואנטי מלחמתית. בשנות השבעים היא עסקה בדימויים של מוות, הרס וחורבן, תוך שימוש בסימנים של פירוק ופיצוץ: בסדרת רקוויאם לציפור

(1973-1976) הפכה הציפור, שהייתה בשנות החמישים סמל של דינמיות ושל עוצמה, לציפור קטנה ומתה, המסמלת חידלון. מוטיב נוסף שהרבה להופיע ברישומיה היה המלבן, בעזרתו חילקה את הדף לאזורי התרחשות. המלבנים, כמו ברקוויאם לציפור, הגדירו שמים מול ארץ, חושך מול אור, חומר מול רוח, רֶשע מול תום. אורי המשיכה להתחדש ולהשפיע עד מותה בסוף שנות השמונים.

בשנת 2002 אצרה גליה בר אור בשיתוף עם ז'אן פרנסואה שוורייה ב"משכן לאמנות על שם חיים אתר" שבעין חרוד, רטרוספקטיבה מקיפה לעבודותיה של אורי, בה כ-150 רישומים שנוצרו החל בשנות ה-40 ועד לשלהי שנות ה-80. התערוכה לוותה בספר מהודר שכלל שיחות על עבודותיה, וכן מאמרים ושירים פרי עטה של אורי.

בשנת 2003 רחל ימפולר, בתה של אורי, שעובדת קיומה הוסתרה במהלך השנים, פרסמה את הספר "קומי אורי כי בא אורך", המתאר את אישיותה יוצאת הדופן ומתעד את כתביה של אורי.