דבי לוזיה מסכמת שנה 25/12/15

דבי לוזיה מסכמת שנה 25.12
 
על מכירת האמנות הישראלית של סותביס בניו יורק, מכירות מעורבות של אמנות מודרנית ועכשווית ומגמות סותרות באדריכלות של מוזיאונים ציבוריים ופרטיים. 
איך תיזכר שנת 2015 בעולם האמנות? שני אירועים דרמטיים בוודאי ייזכרו והם היציאה לחופש של האמן הסיני איי ווייוויי ומכירת הציור של מודיליאני, שהפך ליצירה השנייה היקרה ביותר בהיסטוריה של המכירות הפומביות. מאידך, 2015 תיזכר לדראון עולם בעטיו של הרס אוצרות התרבות של סוריה ועירק. עוד על שנת 2015 להלן. קריאה נעימה.
ראובן רובין, דבי לוזיה
ראובן רובין, הדרך למירון, 1924
שוק האמנות הישראלי
המכירה השנתית של אמנות ישראלית בסותביס המתקיימת בניו יורק כל דצמבר הפכה למעין סמן למצב שוק האמנות המקומי. בניגוד למכירות המתקיימות בתירוש ובמונטיפיורי, בהן נמכרים אלפי פריטים בכל שנה, סותביס מסמלת מכירת עילית, מאד קפדנית, המכילה כמאה עבודות סך הכל. למרות זאת, בשנתיים האחרונות, רק כשני שליש מהן נמכרו. המכירה שהתקיימה לפני כשבועיים הניבה סכום של3,324,625$ כולל עמלות וזאת ממכירת 67 פריטים מתוך 99. כמחצית הסכום, 1,600,000$ התקבל ממכירת 11 עבודות של ראובן רובין, היקרה מביניהן בסך 634,000$. היצירה השניייה היקרה ביותר במכירה היתה של ארדון, 598,000$. זו אינה הפתעה. שתי היצירות פארו את עטיפת הקטלוג וכבר שנים ששני אמנים אלה הולכים כמעט יד ביד בפסגת מצעד המכירות הישראלי. כפי שכתבתי גם בספר שלי, בסופו של דבר, האספן הישראלי הוא שמרן ורוצה תמורה בטוחה עבור כספו. הוא גם רוצה עבודות אופייניות של אמן וזה אולי מסביר מדוע שני ציורי טבע דומם, גנריים לחלוטין, שצוירו על ידי ארדון אבל היו יכולים להיות גם של צייר חובב, לא נמכרו.

רוב היצירות של אמנים צעירים נמכרו בסביבות 5,000$. נראה שזה מחיר שאספנים מוכנים לסכן על השקעה לא בטוחה. אבל בכל זאת, נרשמו גם הישגים נאים לכמה אמנים צעירים, ילידי שנות השבעים כמו מיכל הלפמן,שי קון וגידי רובין. ילידי שנות החמישים והששים כבר נחשבים לדור הביניים ומחיריהם כבר גבוהים יותר כמו מיכל רובנר, אורי גרשט וכמובן ציבי גבע, אשר ייצג אותנו השנה בביאנלה וזה בודאי השפיע על המחיר הגבוה של 43,750$ שהתקבל עבור עבודה שההערכה שלה היתה עד 30,000$. מתוך העבודות שלא נמכרו יש כמה הפתעות כמו מיכאל גרוס, קופפרמן וגם אמנים עכשוויים שבארץ הם די פופולריים כמו יהודית סספורטס, דגנית ברסט, מאיה גולד וגיל מרקו שני. המפתיעה מכולם היא אולי סיגלית לנדאו, שכמו עילית אזולאי, שברה שיאים בעבר והשנה העבודות של שתיהן לא נמכרו. עבודת וידאו של לנדאו נמכרה לפני שנתיים במחיר שיא לוידאו ישראלי בסך 125,000$ והשנה לא נמצא רוכש לוידאו נוסף. גם עבודה של אמן הרחוב נו הופ לא נמכרה.
המסקנה שלי ממכירה זו היא שהיציבות היחסית של שוק האמנות הישראלית נשמרת בקצה הגבוה שלו. בטווח הבינוני ומטה אין אחידות ונראה לא פעם שהמחירים מושפעים מבעלי אינטרסים. מבחינת מחיר שיא ליצירה ישראלית, אין שינוי ואנחנו לא מתקדמים לעבר מיליון דולר ליצירה.
 
שוק האמנות העולמי
המגמה שניתן לכנותה ״גודש בשפיץ״, מאפיינת גם את הפירמידה של שוק האמנות הבינלאומי, כפי שעולה מכתבה שפורסמה השבוע.
מגמה מעניינת היא מכירות מעורבות ״אוצרותיות״ של יצירות מודרניות לצד עכשוויות. כריסטיס כבר קיימה שלוש מכירות כאלה בניו יורק ויש היגיון לטשטש את הגבולות שגם ככה לא תמיד ברורים בין הקטגוריות השונות של המכירות הפומביות. לדעתי נראה בעתיד גם שילוב של עיצוב ואמנות, כמענה להתפתחות טעם אקלקטי ברמה גבוהה המשלב תחומים שונים ומתאים מאד לעיצוב טוטאלי של סביבת מגורים.
השאלה שעולה כל שנה היא האם הבועה עומדת להתפוצץ. טרם פורסמו הנתונים הסופיים של 2015 אך נראה שלא יהיה שינוי ניכר. היקף המסחר באמנות לשנה הקודמת הוערך ב- 51 מיליארד יורו. סכום עתק, ללא ספק. כל עוד יהיו אנשים כה עשירים שירצו להתהדר ביצירות מופת מקוריות, אין מניעה שהשוק ימשיך לפרוח. הבעייה היא ברמות הנמוכות ביותר. גלריות לאמנות בכל העולם, שאינן ברמה הגבוהה ביותר, סובלות מקשיים ורבות אף נסגרות.
The Broad דבי לוזיה
The Broad
מוזיאונים מודל 2015
האירוע המוזיאלי של השנה היה פתיחתו של מוזיאון הוויטני החדש, בבניין חדש לגמרי על גדות נהר ההדסון בניו יורק. זהו בניין המבשר במבנהו על תפישה חדשנית, שניתן לראותו כרמז לבאות. לא עוד קוביה לבנה סגורה, המנתקת את המבקר מסביבתו ויוצרת אוירה של מה שכבר כונה ״מקדש חילוני״ אלא מבנה הפתוח למרחב כשבכל קומה יש מרפסת שאליה ניתן לצאת ולצפות על הנהר או על ההייליין. כאילו רוצה לומר שהאמנות מבקשת להתחבר לחיים ולא להישאר מנותקת ממנה. בניין הוויטני אינו גרנדיוזי. נהפוך הוא, יש שטענו שהוא נראה קצת כמו בית חולים. הביקורת נובעת רק מכך שהורגלנו לבניינים גרנדיוזיים שמושכים תשומת לב, לעיתים אפילו על חשבון האמנות המוצגת בהם - כמו הגוגנהיים בבילבאו, למשל, או המוזיאון של אוסף ויטון בפאריז. כך גם מוזיאון אחר שנפתח השנה ברעש גדול, הלא הוא המוזיאון הפרטי של אלי ברוד, אספן מלוס אנג׳לס. בניגוד לוויטני וכיאה למוזיאון פרטי שכל מטרתו הוא לפאר את בעליו, זהו מבנה שמבקש ליצור תחושה של בועה סגורה. הכניסה למוזיאון מלווה בעלייה דרמטית של גרם מדרגות נעות שכאילו מעלה את המבקר לשמיים, כביכול. המודל של מוזיאונים פרטיים צובר תאוצה ככל שהמגה-אספנים מנכסים לעצמם אוספים גדולים יותר ומחפשים פיתרון להצגתם. יש גם הקלות במיסים כאשר האוסף מוצג במבנה ציבורי. אני מאמינה שגם בשנת 2016 ייפתחו עוד מוזיאונים פרטיים ובנוסף, תימשך מגמה נוספת של הנגשת האמנות לקהל רחב יותר.


דבי לוזיה, דור שני בגלריה שטרן, היא גם חוקרת תרבות ומחברת הספר ״מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך״, המנתח את עולם האמנות העכשווי.
טקסט זה לקוח מתוך מדור שבועי שנשלח במייל בכל יום שישי לאלפי מנויים.
להצטרפות לרשימת הדיוור לחץ כאן.
 
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.