השבוע בעולם האמנות / דבי לוזיה / 20/11/15

לא פוליטיקלי קורקט
אמנם היום אסור לומר ״כושי״, אבל כשאני הייתי צעירה, לפני עידן הפוליטיקלי קורקט, השתמשו במילה הזאת חופשי. באנגליה אף דיקלמנו שיר פופולרי בסגנון אן דן דינו , שמאז הומרה בו המילה nigger במילה tiger. 
כאשר האמן הרוסי קאזימיר מאלביץ׳, אבי הסופרמטיזם הרוסי, יצר לפני מאה שנה את סמל החדשנות ״הריבוע השחור״ הוא נחשב למהפכן. בפרספקטיבה של הזמן, יצירה זו נחשבת לנקודת האפס של הציור, אבל מה אם מדובר בעצם, בבדיחה גזענית? ובכן, במשך השנים נוצרו סדקים בשכבת הצבע, ועתה, לכבוד יובל המאה ליצירתו, הוחלט לבדוק מה מהות סימני הצבע המבצבצים מבעד לסדקים. בדיקה מעבדתית חשפה שני ציורים מתחת לריבוע השחור. ידוע שאמנים מציירים לא פעם על עבודות קודמות אבל בנוסף, התגלה טקסט מתחת לצבע השוחור, אותו מנסים המדענים לפענח. ממה שכבר ידוע, החוקרים משערים שמדובר במשפט ״קרב של כושים במערה אפילה״. אם כן, ההשערה היא שמשפט זה מתכתב עם בדיחה מוכרת של אלפונס אלייס, סופר/משורר בעל חוש הומור, שיצר בסוף המאה ה- 19, סדרה של דימויים מונוכרומטיים בצבעים שונים עם כותרות משעשעות. השחור היה ״קרב של כושים במערה אפילה בלילה״. 
 
485px-Malevich
מלביץ׳, ״ריבוע שחור״, 1915
אם אכן כך, כמה שאלות עולות בדעתי: האם זה תורם או מוריד מערך היצירה? האם הארכיאולוגיה של יצירות אמנות היא דבר חיובי או שעדיך להשאיר חבוי את מה שהאמן בחר להסתיר? 
 
דברים שרואים משם
למה דווקא אוניבריסטת הרווארד לקחה על עצמה לרכז ולהעלות לרשת את ארכיון התרבות הישראלי? יש משהו מקומם בכך שהמדינה שלנו לא מצאה לנכון להקדיש משאבים לתיעוד היסטורי של ההתפתחות התרבותית של ישראל. אחרי שאנשי הרווארד סיימו לסרוק חומרים נדירים של רשות השידור, להקת "בת שבע", ארכיוני קיבוצים, מוזיאון הקומיקס הישראלי, ארכיון צלם האופנה מולה הרמתי, ואפילו את המחאה החברתית של קיץ 2011 – היא מתפנה לאדריכלות הישראלית. שלושה ארכיונים לאדריכלות פועלים בישראל, ללא קשר ביניהם. לראשונה, כל המורשת האדריכלית תרוכז תחת גג אחד והוא בבוסטון ארצות הברית. למה דברים שרואים משם לא רואים מכאן? מסתבר שהמודעות לתחום שנקרא "זיכרון אינטלקטואלי" מורגשת במדינות שונות במערב זה מכבר, ואילו בישראל היא מתעוררת רק באחרונה. על היעדר המודעות תעיד העובדה הבאה: אוספים שלמים של אדריכלים חשובים נעלמו והושמדו, לאחר שיורשיהם – ואפילו האדריכלים עצמם - השליכו לפח האשפה את העדות היחידה לפועלם ולתרומתם לתרבות הישראלית.
 
דברים שלא רואים
ואסיים בידיעה מרגשת. מיזם חדש נועד להנגיש יצירות אמנות לעיוורים. באמצעות טכניקה של הדפסה תלת ממדית, מבקשים יזמים לגייס כספים כדי ליצור מודלים תלת ממדיים של יצירות מופת לטובת עיוורים, שיוכלו, לראשונה, ״לראותן״ באמצעות חוש המישוש.  עד כה הם הצליחו לגייס רק אלף דולר מתוך יעד של 30,000.  אבל אולי בזכות הפרסום, יצליחו להגיע ליעדם. 



דבי לוזיה, דור שני בגלריה שטרן. סיימה את לימודי התואר השני ביחידה למחקר תרבות באוניברסיטת תל-אביב וכותבת בימים אלה את עבודת המאסטר שלה על אספני אמנות בישראל. לפני כשנה הוציאה לאור את הספר ״מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך״, המנתח את עולם האמנות העכשווי.
 
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.