בבל / חיימי פניכל יום שישי 15 במרץ 2019 בשעה 20:00
בבל

לקראת פתיחת תערוכתו 'בבל' בגלריה בסיס, חיימי פניכל בשיחה עם האוצרת שלומית ברויר
 

שלומית: התערוכה בגלריה בסיס מוצגת במקביל לתערוכת יחיד שלך במוזיאון הרצליה. בתערוכה המוזיאלית נפרש מנעד רחב של עבודות פיסול מהעשור האחרון, ואילו ב"בסיס" אתה מציג מיצב תלוי-מקום גדול ממדים, עבודת אור ועבודת וידיאו. גם אם המוטיב המרכזי בשתיהן הוא בנייה וארכיטקטורה כסיסמוגרפים תרבותיים-חברתיים-פוליטיים מקומיים, הרי שההבדל המהותי, החומרי, המדיומלי והאסתטי, ביניהן ניכר לכל עין.
 
חיימי: הייתי מגדיר את השוני בין שתי התערוכות כהבדלי טמפרטורה או, לחלופין, כאחורי הקלעים למול קדמת הבמה. העבודות המוצגות במוזיאון רוויות בחומר, שכל מילימטר שלו עבר תחת כפות ידיי בשימת לב מדוקדקת לכל הפרטים הטכניים – הכי רומנטי שאפשר להעלות על הדעת, והכי חם למגע היד והעין. לעבודות בגלריה בסיס, לעומת זאת, נעזרתי לראשונה בחיי המקצועיים בטווח רחב של אנשי מקצוע שסייעו ליצירתן ולהפקתן. התיווך המקצועי הזה יצר חיץ מובחן שלא רק צינן את המגע הישיר שלי עם העבודה אלא גם השליך על נראותה; וכפועל יוצא, נדמה לי, גם על חוויית הצפייה בה.
חשוב לי להדגיש, על אף השוני הניכר ב"טמפרטורה" שבא לביטויו, בין היתר, בחומריות הדשנה רבת הגוונים מכאן והרזה מכאן, הרי ששדה התוכן ועולם הדימויים בשתי התערוכות נותר דומה. יתרה מכך, תפיסת העולם שלי, שלפיה יצירת האמנות מאגדת באופן סינרגטי את רכיביה לכדי תוצר חדש הגדול מסך חלקיו ולפיכך היא זו שמכתיבה את בחירת מרכיביה החומריים, התוכניים, הטכניים, המדיומלים, הצבעוניים וכו', מקבלת עתה לדעתי תיקוף נוסף. אם ניקח למשל את התערוכה "בבל" כמקרה בוחן, הרי שאם הייתי בוחר, כהרגלי עד כה, להתערב ולגעת בכל אובייקט או חומר; לנסר ולצבוע ידנית את לוחות העץ, לחתוך ולהציב את לוחות הגבס וכד', נדמה לי שמהותה וחזותה הקרה, המרוחקת, המאיימת והמנוכרת של התערוכה הייתה מתעמעמת ומקהה אגב כך את חדותם של תכניה.
 
ש.: בדיעבד, מגע היד עם החומר חסר לך?
 
ח.: הרעיון לתערוכה בבל החל להתרקם בתקופה שבה מיאוס ושעמום קל מהעשייה הרוטינית, שהייתה כרוכה בשאיפה לשליטה טכנית ולווירטואוזיות, החלו לחלחל אט אט לשגרת העבודה שלי. תחושת המיצוי יחד עם אינסוף שעות וימי עבודה בבדידות בסטודיו עוררו בי את הרצון להרחיב את שדה הפעילות שלי ולהיחשף לפרקטיקות, לקנה-מידה ולמדיומים שונים וחדשים, ובה-בעת להתנסות בעבודה בצוות.
העבודה בתערוכה, שבה הייתה לי המעורבות הכי מינורית, בהכרח גם מעצם טיבו של המדיום, היא עבודת הווידיאו. היו מעורבים בה צלם, עורך, איש סאונד ואני שיושב וצופה איתם בצוותא מול המסך (באופן פרדוקסלי על אף התיווך המובהק דווקא הנראות של עבודה זו היא יותר חמה, שכן בנוסף לצבע, לסאונד ולתנועה היא מגוונת וריאליסטית יותר). בעבודת הנגרייה לעומת זאת הייתי חלק מהצוות, אמנם בתחתית ההיררכיה המקצועית, אבל אחד מן הצוות – חותך, מנסר, צובע, ממש כמו אחרון הפועלים. לשאלתך, לא רק שאין בי געגוע, אלא שבמובן מסוים אני אפילו חש הקלה – סוג של תחושת שחרור, אלא שזו מלווה בהדהוד תדיר של קול שחוזר ומתריע: תיזהר! אתה גולש למקומות שיש לך עליהם ביקורת חריפה, למקומות הפקתיים, פתיינים ומסוכנים, שהם אמנם יוקרתיים וייתכן שהם מהווים שלב טבעי בהתפתחותו של כל פַסל, אבל תזכור תמיד שאתה גם רומנטיקן שזקוק למגע ישיר עם החומר והתהליך; תיזהר מללכת למחוזות "ג'ף קונציים", "אניש קאפוריים", "דמיאן הרסטיים" ודומיהם. ייתכן שהקול הזה יתחזק, ייחלש או יתפוגג, אין לי מושג – לדעתי שילוב המרכיבים בתוך מינון מושכל הוא הנכון ומכיוון שבתוך רקורד העשייה שלי זו הפעם הראשונה שאני נדרש לסוג כזה של עשייה, שמורה לי עדיין זכות הספק. אין לי בעיה, לא רעיונית ולא של יושרה מקצועית, ליצור גם וגם, מבחינתי פסל קטנטן מגולף בעבודת יד יכול בהחלט לדור בכפיפה אחת עם הפקת ענק של מיצב.
 
ש.: נדמה לי שהמפנה בפרקטיקה הביצועית לא רק שינה במשהו את תפיסתך האתית כפרולטר (בהשאלה מכותרת מאמרה של טלי תמיר המלווה את התערוכה במוזיאון הרצליה) והפך אותך לא רק לזן אחר ומרוחק של מפיק אמנות מונומנטלית, אלא גם, כמעט כמתבקש וכפועל יוצא, העצים את הוויית וחוויית הניכור, שלך ושל הצופים.
 
ח.: המיצב, שהוא העבודה המרכזית בתערוכה, מתמקד באחד מאופניה הרווחים של הבנייה האורבנית המקומית שמוכר יותר במינוחו המקצועי כ"בנייה רוויה". בנייה זו מאופיינת בתכנון אדריכלי עירוני צפוף שמטרתו המובהקת היא מציאת מענה למחסור בקרקעות פנויות והתייחסותה הכלכלית והאסתטית למימושה שונה לפיכך מזו המוקדשת למשל לבנייתם של בתים צמודי-קרקע. אם בעבר שימשה "בנייה רוויה" כפתרון דיור זול וזמין למעמד הסוציו-אקונומי הנמוך, הרי שמאז שנות השמונים החלו לקום חדשות לבקרים רבי-קומות יוקרתיים בד-בבד עם בנייה מואצת לבני המעמד הבינוני, בעיקר בשולי הערים הגדולות, של מתחמי מגורים אחידים המתחזים ליוקרתיים.
המיצב נהגה במתכונת החשיבה הכלכלית והמעשית שבבסיס רהיטי ה-flat pack של איקאה. פסאדת הבנייה האחידה, שמגולמת בעבודה בשלוש חזיתות בניין מדומיין, לא רק מדמה לפיכך רק ארכיטקטורה גנרית, אלא גם נושקת לחשיבה הכלכלית והפרקטית הרווחת בתחומי עיצוב הפנים. השטיחות של מרכיבי העבודה מרפררת את ערכת (קיט) ה"עשה זאת בעצמך", שמשמעה לא רק קלות ביצוע פשוט וזמין, אלא גם אחידות. המיצב אם כן הוא חיקוי מיד שנייה, שממנו הסרתי כל סממן או מאפיין אישי, תוך תהייה האם במציאות שבה מוקמים בקצב מואץ מתחמי מגורים גנריים – שבתוכם שכונות גנריות, שבתוכן בנייני מגורים גנריים, שבתוכם דירות גנריות – אינם מיטשטשים בהכרח גם סממני זהות אישיים והאם האחידות האסתטית והפונקציונאלית אינה בוראת בתורה גם אחידות מחשבתית.
התערוכה אינה ממציאה דבר, אלא מבקשת להיות שיקוף, אולי כמהלך מוקצן, ובכל זאת שיקוף של מציאות חייה של אוכלוסייה רחבה מאוד בארץ. תחושותיו של הצופה המזדמן לתוכה יותר משיביעו לדעתי ניכור כלפי העבודה הן ישקפו את ההוויה המנכרת שמזמנים חיי היומיום במגדלי המגורים.
 
ש.: מוטיב הפסאדה נוכח במובהק בתערוכה. אולם אם משמעותה המילולית כחזית אדריכלית מובנה בצרכיה של התערוכה, הרי שהוראתה המושאלת כמראית עין המכזבת את המבט דווקא נותרת קצת עמומה לנוכח נהירותם הכמעט מידית של התכנים. יתרה מכך, נדמה לי שהרבדים התמטיים והחשיבתיים בעבודותיך הקודמות נכחו בהן באופן יותר מובלע ופחות הצהרתי.
 
ח.: בשום שלב, לא של התכנון ולא של תהליך העבודה, לא נתתי את דעתי לסוגיה הזו. כמו שבעבודות קודמות לא החלטתי להיות יותר מסתורי או חידתי כך גם בנוכחיות, על אף שאינני יכול להתכחש לכך שהן מובהקות יותר במסרים שלהן, לא ביקשתי להיות מובן יותר. לאורך כל שנות העשייה שלי אני נמצא לתחושתי על קו התפר שבין המובהק לאניגמטי – מקום שתר אחר הצורך במבט שני ושלישי של הצופה בעבודות ושמגלם עבורי את הרצון לפשטות מבלי להיקלע לפשטנות ולכינוסה של אמירה רחבה לתוך תמצות.
 
ש.: ומדוע "בבל"?
 
ח.: זוהי כותרתה של עבודת הווידיאו שנוצרה בהשראת סיפור מגדל בבל. בליל השפות שבסיפור התנכי הומר בווידיאו במגדל אינסופי של שפות ארכיטקטוניות שונות המתקיימות זו לצד זו בתוך אינדקס הבנייה המקומית. אופייה הפרגמנטרי של עבודת העריכה, שניזונה מחיבור של תצלומי חזיתות של בנייני מגורים שונים ברחבי הארץ, לא רק מדגישה את הבדיה, אלא גם, מול תמצותו הקווי הכמעט פורמליסטי ואיונו של החומר בעבודת המיצב, מעצימה את הניגוד בין תפיסות אדריכליות אקלקטיות לבין אלו הגנריות.
 

פתיחת התערוכה: יום שישי, 15 במרץ 2019, בשעה 12:00

שעות פתיחת הגלריה: 
שלישי:  18:00-12:00
רביעי:   20:00-12:00
חמישי:  18:00-12:00
שישי :   14:00-10:00


 

צור קשר

רחוב המדע 14 איזור תעשיה הרצליה

טלפון 3184*

.

בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.