מצרפתית -arabesque . קישוט פני שטח בתבניות חוזרות על עצמן במקצב קבוע ובאופן משתלב, נגלל או נפרס של צורות קוויות, גיאומטריות או קליגרפיות, או בחזרתיות על חלקי צמחים – עלים, ענפים, גבעולים, פרחים, פירות. עיצוב ערבסקי מתבסס בדרך כלל על מוטיב אחד או מספר מועט של מוטיבים שאפשר "לשזור", לחבר ולחזור עליהם, תיאורטית, אינסוף פעמים. הערבסקה התפתחה עם עליית האסלאם במאה השביעית לספירה ממסורות קישוטיות-רפטטיביות (שהדוגמה בהן חוזרת על עצמה) שהיו נפוצות בארצות שאליהן התפשט האסלאם – האימפריה הרומית, האימפריה הביזנטית, מצרים העתיקה, קרן אפריקה וארצות הקווקז. היסטוריונים של האמנות והעיצוב מחלקים את הערבסקות לשני תקופות/מקורות עיקריים: מקורות ערביים-מוסלמיים, ומקורות אירופאיים בעיקר מהרנסנס והבארוק (בהשפעת הפלישות ההדדיות של המוסלמים לאירופה ושל הנוצרים לארצות האסלאם). התבניות הערבסקיות התפשטו גם מזרחה לפרס ולהודו, שם ספגו השפעות מקומיות.
המחקר ממקם את התפתחות הערבסקות - העמקתן, הרחבתן, סיבוכן – בהתפתחות המתמטיקה, הגיאומטריה ומדעי הטבע בעולם המוסלמי. במקביל, יש לזכור שהקוראן אוסר על דימויי גוף, ועל כן הערבסקה משמשת כאחד הבסיסים המרכזיים למבע חזותי בארצות האסלאם. בתפיסה המוסלמית, ערבסקות גיאומטריות, הנדסיות ומופשטות נחשבות זכריות, ואילו ה"צמחיות" נחשבות נקביות. ערבסקות המבוססות על קליגרפיה נחשבות לקטגוריה בפני עצמה.
בעקבות הכיבושים המוסלמיים באיטליה, בסיציליה, ובעיקר בספרד, ערבסקות עברו גם לאמנות ובעיקר לעיצוב בארצות אירופה. ערבסקות מופיעות כמוטיבים בארכיטקטורה, בעיצוב אריגים, בשטיחים, בטפטים, בכריכות ספרים, בריהוט, ברקמה, בעבודות מתכת ובאופן בולט בהדפסים. במאה ה-19 ערבסקות חזרו להיות אלמנט חשוב ביצירות של תנועת הארט-נובו.
