צבעים פיזיים או גווני קרינה אלקטרוניים ששילובים שלהם מאפשרים את המנעד הרחב והמגוון ביותר של צבעים נוספים.
נהוג לראות בצהוב, באדום ובכחול את צבעי היסוד בציור-רישום-צילום. לעתים מצוין הירוק כתחליף לצהוב. ה"שילוש" הזה מאפשר ברמות שונות של ערבוב (פיזי, כימי, אלקטרוני, דיגיטלי) יצירה של "כל" קשת הצבעים, כשכמובן תפיסת "כל" הקשת תלויה ביכולות הקליטה של העין או במכשיר הקליטה הספציפי.
העיסוק בתורת הצבעים התפתח מאוד במאות ה-18 וה-19, עם התפתחות הפיזיקה המודרנית, ואת החיבור הפואטי לאמנות עשה המשורר הגרמני גתה בספרו "תיאוריית הצבע" משנת 1809. בעשור השני של המאה ה-20 אמני קבוצת דה סטייל ההולנדים, ובראשם תיאו ואן דוסברג ופיט מונדריאן, עסקו רבות בשאלות הנובעות מסוגיית צבעי היסוד ותרכובות הגוונים. במקביל ברוסיה, הקונסטרוקטיביסטים, ובראשם קזימיר מלביץ', אל ליסיצקי ואלכסנדר רודצ'נקו התעמתו עם הסוגיה, כשרודצ'נקו הציג בשנת 1921 טריפטיכון המורכב משלושה בדים כשעל כל אחד רק צבע יסוד אחד. כמה אמנים-מורים חשובים בבית הספר לאמנויות ועיצוב באוהאוס בגרמניה פיתחו, לימדו ועסקו ביישום של תיאוריות צבע: וסילי קנדינסקי, פול קלה, יוזף אלברס ויוהנס איטן שהיה בתחילת שנות החמישים מורהו של יעקב אגם, האמן הישראלי שעסק באופן המעמיק ביותר בסוגיות של צבע.
