רישום, איור או ציור, של דמות, אובייקט או סיטואציה באופן שמגזים, מבקר או מגחיך את מושא הציור, את מאפייניו הפיזיים, את מעשיו, את אמירותיו או את עמדתו הפוליטית. מקור המילה באיטלקית, Caricare - להעמיס, לעוות. הואיל וקריקטורות עשויות להעליב או לבקר, הן הפכו מקובלות יותר ויותר עם גדילת האפשרות לבקר את מחזיקי הכוח הפוליטי והכלכלי, בערך מסוף המאה ה-15. נהוג לראות בסדרה של רישומי "טיפוסים" של לאונרדו דה וינצ'י את הקריקטורות הראשונות.
הפריצה הגדולה של הקריקטורה בתקופת המהפכות בארצות הברית ובצרפת, ככלי לניגוח בין הפלגים השונים. עם עליית המשטרים הפרלמנטריים באירופה ובחלקי אמריקה, ובמקביל עם התמסדות העיתונות היומית והמגזינים במהלך המאה ה-19, קריקטורות הפכו מדיום נפוץ ופופולארי. במאה וחמישים השנים האחרונות כמעט כל העיתונים היומיים מפרסמים קריקטורות, כמעין "הערת מערכת חזותית". כמו כן, במאה ה-19 החלו לצאת לאור מגזינים שיוחדו לקריקטורות, בהתחלה בארצות הברית ובאירופה ואט אט גם במזרח הרחוק, באמריקה הלטינית, ובחלקים מהעולם הערבי. באותה תקופה, ועד היום קריקטורות החלו מתפרסמות גם כאיורים לספרים וככרזות רחוב. קריקטורות נעשות בסגנונות, בטכניקות ובחומרים רבים, וכיום גם בכלים דיגיטליים.
עם הקריקטוריסטים המפורסמים במאה ה-19 נמנים: אונורה דומייה (צרפת), ג'ורג' קרוקשנק (אנגליה) ותומאס נאסט (ארצות הברית).
קריקטוריסטים בולטים במאה ה-20 הם: אל הירשפלד, מורט דרוקר ודייוויד לוין (אמריקאים), מקס בירבום, ראלף סטדמן וגרלד סקרפה (אנגלים) יאפ אופ דה ביק (בלגיה), סבסטיאן קרוגר (גרמניה) והרמן מחיה (ונצואלה).