איך נראית אמריקה? איך נראה אמן?

זמן קריאה: 4:58 דקות

איך נראית אמריקה? איך נראה אמן? / קרן ענבי

על הרטרוספקטיבה של הצייר קרי ג'יימס מרשל במט ברויר, ניו יורק


 

מעניין לחשוב על הרטרוספקטיבה של קרי ג'יימס מרשל (נ. 1955) שמוצגת החל מסוף אוקטובר במט ברויר גם במושגים של טיימינג. בחודש שקדם לה נפתח בוושיגטון הבירה המוזיאון הלאומי הראשון (!) שעוסק בהיסטוריה ובתרבות האפרו-אמריקאית-Smithsonian National Museum of Africn American History and Culture, בנאום הפתיחה קרא אובמה הנשיא השחור הראשון של ארה"ב: "אנחנו אמריקה" וכל זאת בעיצומה של אחת ממערכות הבחירות הצבעוניות ביותר שידעה ארה"ב. האמנם כולנו אמריקה? כפי שטוען אובמה, את התשובה לכך מנסח מרשל לאורך כל הקריירה האמנותית שלו. מרשל משרטט את דיוקנה של החברה האמריקאית כחוויה שאינה מערבת בתוכה את ההיסטוריה והתרבות השחורה, בעודו מביים את מקומה בתוך הקאנון של הציור המערבי.
הרטרוספקטיבה Mastry (שיבוש מכוון של המילה שליטה, אדונות)  היא התערוכה הגדולה ביותר של עבודותיו עד כה. לאורך הקריירה שלו עוסק מרשל בשלל נושאים שחוברים ביחד למעגל: התרבות השחורה, ייצוגי תרבות פופולרית, התנועה לזכויות האזרח, המרחב הפרטי והמרחב הציבורי וההשפעות ביניהן. עבודותיו אינטימיות אבל יחד עם זאת מונומנטליות, ומעל כולן פרוסה המטריה הרחבה של תולדות האמנות וקאנון הציור המערבי בפרט. מרשל מציע לנו קאנון חדש הכולל את האדם השחור, והוא עושה זאת באמצעות ציור נושאים מערביים מסורתיים כמו: נוף, ג'אנר, פורטרטים, ודיבור באמצעות קומיקס וציורי קיר. התערוכה מאפשרת לו לעשות זאת גם בזכות ההזדמנות שאיפשרה לו לבחור יצירות מהאוסף העשיר של המטרופוליטן שהשפיעו עליו כצייר ולהציגן כתערוכה קבוצתית של כארבעים עבודות בטבורה של הרטרוספקטיבה. מעבר לעובדה שזהו רפרנס מרתק למה שמעניין אותו, הבחירות שלו מאפשרות גם הבנה עמוקה יותר של האמנות הקנונית כפי שהיא מצטיירת במאה ה-21. מרשל בחר יצירות מופת החל מהנס הולביין, אנגר, ועד פורטרטים משנות הארבעים של דה קונינג וג'ון גרהם, לצידם גם אמנים לא מערביים כמו הצייר ואמן הדפסי העץ היפני יוֹושִיטוֹשִי צוקיאוֹקָה, ואובייקטים ריטואליים שנקראים boli שנעשו באפריקה המערבית על ידי אימפריית ה- Bamana. 
בציוריו הנרטיביים הגדולים הוא מתאר דמויות שחורות בלבד שאותן הוא משטיח באמצעות ציור בגוון שחור נקי ומוחלט מה שנראה כהבלטה או החסרה שלהן מפני השטח של הציור. הדמויות משתלבות היטב בנרטיב של הסצנה, אבל הטכניקה גורמת להן להיראות במבט ראשון ככתם, אי-נראות וכמו תעתוע של פוזיטיב ונגטיב. הטיפול בצבע הדמויות תואם למסרים המרכזיים שמרשל מחדד לכל אורך הדרך: אי-נראות של השחורים באמריקה או לחילופין, נראות בקונוטציות מסוימות בלבד, שהן בדרך כלל שליליות ומיותרות הקשורות במושג השחור.

הציור When Frustration Threatens Desire מתאר מסורת גלותית אפריקאית לצד טקסי אמונות תפלות מערביות. הציור משלב קולאז' של פרסומות של מגדת עתידות המבטיחה ללקוחותיה כיצד למצוא הצלחה. הציור האניגמטי מרמז על פתרונות קסם שאנו מחפשים כאשר התשוקות שלנו מסוכלות. 
 

When Frustation Threatens Desire

הציור De Style מ- 1993 נחשב לעבודת מפתח, מתואר בו חלל של מספרה, מקום של יצירתיות, קהילתיות, ושינוי עצמי. הספר והלקוח מביטים בצופה באופן ישיר, כאילו לקוחים מציורי פורטרטים של האולד מאסטרס. המספרה של מרשל תוססת ומלאה מזכרות, וחפצים שמייצרים חלל עם צביון אישי וזיכרון לתרבות ספציפית. כותרת העבודה מתקשרת למספרה מסוימת Percy's House of Style , וגם מזכירה את שמה של התנועה ההולנדית המודרנית דה- סטיל, שצבעי היסוד: אדום, צהוב, כחול מודגשים ביצירה, כמו גם הגריד האופייני המהדהד בקומפוזיציה של הציור. 

De Style

גם בציור- School of Beauty, School of Culture  מ- 2012, מרשל ממשיך את הדיאלוג עם תולדות האמנות, הפעם הוא מתכתב עם הציור המפורסם השגרירים של הנס הולביין, ועם לאס מנינאס של ולסקאס.  

School of Beauty, School of Culture

Slow Dance  הוא אחד הציורים הראשונים של מרשל שמייצג את הסדרות בהן הוא עוסק בנושא הרומנטיקה, האינטימיות והמרחב הביתי השחור. בהמשך עסק רבות באידאלים של המושגים יופי ואהבה דרך התרבות השחורה. לטענתו הזרמים המרכזיים באמנות התנתקו מפוליטיקת הזהויות, ולכן הוא מביים את ציורי הזוגות שלו בהשראת ציירים צרפתיים מתקופת הרוקוקו כמו פרנסואה בושה וז'אן אונורה פרגונאר. לעומתו הם השאירו מחוץ לציור את ההשקפות הפוליטיות של תקופתם לטובת תיאורי שובבות בחיק הטבע. 

Slow Dance

מרשל מחשיב ציור נוסף מ- 1993 The Lost Boys כציור מכריע בהתפתחותו האמנותית. הפורמט הגדול, הקומפוזיציה והנושא שיהיו בהמשך לסימני ההיכר שלו. שני הילדים המתוארים בציור הם קורבנות ירי, תאריך מותם ופסל נדר (אובייקט שמופקד לזכר המת) מנציחים את האובדן. שקיים בגטו השחור, בדיור הציבורי, באבטלה ובחינוך, בתקופה שבה אחרי עשרות שנים של הזנחה, השכונות בתוך הערים באמריקה הגיעו לנקודת שפל. 

The Lost Boys

את חלקה השני של התערוכה פותחת קבוצה של תשעה ציורים מונומנטליים מאמצע שנות התשעים כמו הציור Watts 1963. הסדרה עוסקת באורבניות ובהתפתחות הדיור הציבורי בארה"ב. שמות השכונות כוללות את המילים גן או פארק אבל בציורים מתוארת מציאות אורבאנית שגם כשהיא נראית אידילית, היא מורכבת ומתעתעת. 

Watts 1963

מרשל עוסק הרבה בבניית הפנתאון המחודש ומספר גלריות בתערוכה מוקדשות לפורטרטים של גיבוריו הממוצאים: פעילי תנועת זכויות אדם, מורדים ובעיקר אמנים, שמציגים עצמם במהלך ציור של פורטרט עצמי, לרוב על רקע של 'הוראות הפעלה' ממוספרות לצביעה 'נכונה', כמו בציור Untitled  מ- 2009. 

 

Untitledחד

בראיון לסדרה הדוקומנטרית Art21 בפרק העוסק בנושא זהות מספר לנו מרשל: "אם תקראו שוב את מאמרו של לנגסטון יוז אני חושב שזה היה 'האמן השחור והר הגזענות', הוא פותח בשאלה של משורר צעיר שניגש אליו ואומר, "אני לא רוצה להיות משורר שחור, אני רוצה להיות רק משורר". אבל מה זה באמת אומר? במאמר שלו טוען יוז שהאמן הזה בעצם אומר: "אני רוצה להיות אמן לבן." כי אלה לא נצרבים בבעיית הגזענות. מה צריך לא לדעת עלייך כדי שתהיה לאמן אמיתי? ציור הוא ציור" מסכם מרשל בנחרצות ומוסיף "ומה שקובע את ערכה של היצירה זה אופן הטיפול בצורות ולא אם הן מייצגות או לא מייצגות ולא אם אתה קורא לעצמך אמן שחור".
 
קרי ג'יימס מרשל, Masrty, מט ברויר ניו יורק, עד ה-29 בינואר, 2017.
מפגש ושיח עם האמן על עבודתו יתקיים במטרופוליטן ב-15 בדצמבר, 2016. 

תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
s
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות

כל הזכויות שמורות לבסיס לאמנות ותרבות
CREATED BY FIRMA & Compie. בסיס לאמנות ותרבות בסיס לאמנות ותרבות

רוצה לדעת עוד?