אמנות דואר – זמן טוב להתחיל / גלעד מלצר
המוסכמה הכמעט נצחית שבכדי לחוות אמנות צריך ללכת לגלריה, מוזיאון, חלל תצוגה, נכונה במרבית המקרים אבל לא בכולם. עכשיו כשהחללים הציבוריים סגורים, זה זמן טוב להיזכר בפרקטיקה שמביאה את האמנות עד הבית.
ההיסטוריה הרשמית של אמנות דואר, אמנות בהתכתבות או במשלוח, מתייחסת בדרך כלל לאמריקאי ריי ג'ונסון כאל אמן-הדואר הראשון. כבר ב-1955 החל ג'ונסון לשלוח מכתבים לקולגות וחברים מה שהוא כינה Moticos – קולאז'ים בהם צירף לציורי המופשט הגיאומטרי שלו דימוים מהתרבות הפופולארית: אריזות, גזרי עיתון, תצלומי עיתונות של כוכבי קולנוע ומוזיקה. אט-אט החלה להיווצר רשת של מה שהאמן אדוארד פלאנקט תיאר כ-correspondance, שיבוש-תמהיל של המילים correspondence (התכתבות) והמילה dance (ריקוד), מתוך כוונה להדגיש שמדובר בפורמט אמנותי שמשלב העברת אובייקטים ואינפורמציה, דורש תגובה, תנועה, פעולה, הפעלה – למעשה סוג של פרפורמנס של אובייקטים דרך הדואר. בתחילת שנות השישים המושג אמנות-דואר תפס אחיזה, ומעטפות וחבילות החלו לנוע בהתחלה בתוך ארצות הברית, ומהר מאד לכל רחבי העולם.
מרבית האמנים שפעלו במדיום זה, נותרו מחוץ להיסטוריות הרשמיות שמטופחות על ידי האקדמיות, המוזיאונים והאספנים. זה היה חלק מרכזי מהאידיאולוגיה שראתה בצמיחת שוק האמנות המודרני, משהו שהלך והגדיל את הפערים בין יוצרים לקהלים, ומשהו שהעמיד את האגו, ההצלחה וההון הסימבולי במרכז, במקום את היצירה.
אמנים שלחו דברים גם בתוך המעטפות והאריזות וגם ציירו, הדפיסו, ו"פיסלו" את הארגזים. לפעמים התכתובת היתה הלוך-ושוב, ובמקרים אחרים כשרשרת ארוכה. אמנות דואר יצרה הלכה למעשה פלטפורמה עוקפת-מוסדות, דמוקרטית-עד-אנרכיסטית, נטולת היררכיות, ופרפורמטיבית. כחלק מהתעוררות הניאו-דאדא בשנות החמישים המאוחרות ובמהלך שנות השישים, ובמקביל לפרקטיקות של תנועת פלוקסוס, היוצרים ברשתות אמנות-דואר לא האמינו בציות לכללים, מערכים, מסורות, חוקים ועקרונות. למעשה העקרונות היחידים היו ליצור, להפיץ מחוץ למערכת הרשמית, ושאין כללים שקובעים מהי יצירה, ומהי יצירה ראויה. פרקטיקות, חומרים, אסתטיקות ביתיות, ילדותיות, א-מקצועיות וחובבניות, נפגשו עם ידע, עמדות פוליטיות ואסתטיות שהתעלמו מגבולות והגבלות, או ביקשו להרוס אותם.
קשה לאמוד כמה אמנים, יוצרים, מרצים וחובבים היו חלק מהרשת הגלובלית של אמנות דואר. אפשר לחשוב אותה כתערוכה בלי גבולות פיזיים, גיאוגרפיים, בלי מגבלת זמן ומקום, בלי מנגנוני סינון מלבד מה שלא ניתן להעביר באמצעות דואר או שליח. ואכן מעבר לרוב העבודות שהיו על ניירות מסוגים שונים – הדבקים, ציורים, איורים, כרזות, הוראות הפעלה ובניה, שרטוטים, בולים, קולאז'ים ופוטומונטאז'ים, הדפסים בטכניקות שונות, נשלחו גם אוגדנים ובהם מבחר יצירות, הוראות הפעלה לפעולות או להקמת תערוכה ביתית, וכמובן גלויות, מעטפות מצויירות, קיפולי נייר, בולים בהדפסה עצמית, מניפסטים, סטיקרים – כל מה שניתן לעשות על ועם ניירות, סוגי קרטון ובדים.
אמנים שלחו משחקים שהמציאו – לוחות, קלפים, הוראות. אחרים העבירו קלטות עם מוזיקה, סאונד, תסכיתים, הקראה, מחזות קצרים. קופסאות הכילו אובייקטים קטנים מרדי-מייד מטופלים ועד פסלונים בשלל טכניקות.
אמני דואר יצרו גם שרשורים שכללו סימפוזיונים, "כנסים", ראיונות, כשרובם לוו ב"מצגות" – כלומר ביצירות אמנות שהיוו חלק מהדיון. הראשון שאל שאלה, השניה ענתה והרחיבה, השלישי סתר והוסיף, וכן הלאה. לעיתים התכתובת יועדה לנמען אחד, ובמקרים אחרים, כמה קיבלו עותק, ונפתחה רשת מעגלית.
אמנות דואר המשיכה להיות פעילה הרבה אחרי שנות השיא שלה שהסתיימו סביב 1975. למרות הירידה הדרסטית בשליחת דואר רגיל, למרות שפרקטיקות התכתבות רבות נעלמו מהעולם (גלויות, מברקים וכמעט לגמרי מכתב ידני), את מקומן תפס שוק הולך וגדל של משלוח חבילות, דואר שליחים וחברות שמתמחות בדיוור אישי, שאת כולם "מנצלים" אמני דואר. המבנה והמטרה נותרו זהים: מרחב רשתי במקום חלל תצוגה, דיאלוג והמשכיות במקום סמכותיות וקביעות, הפתעה ומקריות במקום תכנון וניהול. אמנות דואר מתחילה בזמן ובמקום מסויימים אבל אין לדעת היכן, מתי ואיך תסתיים השרשרת.
קו סיום (זמני) אחד של אמנות דואר היה ערבי מפגשים שהאמנים ארגנו, ובהם, מעבר לפרפומנס ולמפגשים, הם גם הציגו ביחד את מה שקיבלו, שלחו, או שרשורים שלמים. בשנות ה-80 נערכו פסטיבלי אמנות דואר גדולים, תערוכות בחללי תצוגה אלטרנטיביים, וגם, בין היתר בוויטני בניו יורק. אבל תערוכות ומפגשים רבים נערכו בדירות פרטיות, סטודיואים, בתי קפה ומכללות. לתערוכות אמנות-דואר אין תהליכי בחירה, ולמעשה תפיסת העולם של העוסקים בכך היא שכל מי ששלח נשלח אליו משהו, מוזמן להציג.
אמנות דואר ממשיכה גם היום (היי, אתה לא צריך שיגידו לך שזה אפשרי, שלח משהו למישהי!), למרות האינטרנט. ב-1994 האמן ההולנדי רוד יאנסן התחיל שירשורי אמנות-דוא"ל, תופעה שכמו אמנות דואר ממשיכה עד היום.
"אמנות דואר היא חמקמקה", כתב האמן הבריטי קן פרידמן. "היא הרבה יותר מגוונת, למשל מציור. בעוד ציור תמיד דורש פיגמנטים ומשטח, אמנות דואר יכולה להיות אינספור דברים שניתן להעביר בדואר. אם בעבר אמנות דואר דרשה שליחת משהו פיזי, כיום ההעברה, התקשורת אלקטרונית, מה שפותח אופקים חדשים למושג. מחשבים הולכים ונהיים זולים, וכך גם השימוש ברשת, מה שהופך צורה זו של החלפת רעיונות, דימויים, יצירות, צלילים ועוד, לנגישה לכולם".
אין זמן טוב מזה להתחיל.