דיאן ארבוס, מראה כללי מתוך התערוכה

בראשית בראה

זמן קריאה: 5:59 דקות

בראשית בראה

 צילומיה המוקדמים של דיאן ארבוס, המוצגים לראשונה במט, הם עבודה של אנתרופולוגית עירונית שהפכה את הרחוב לסטודיו

מאת: קרן ענבי

 

העובדה שהצלמת דיאן ארבוס בחרה לשים קץ לחייה נוכחת כדוק של ערפל בחלל המעוצב בתערוכת המופת של עבודותיה המוקדמות "In the Beginning" ("בראשית") המוצגת בימים אלו ב"מט ברוייר" -  האגף של מוזיאון המטרופוליטן של ניו יורק המצוי בבניין ההיסטורי שהיה משכנו הקודם של הוויטני. אמנם עובדה זו לוקחת אותנו לדיון השחוק על הדיאלוג המתקיים או לא מתקיים בין הביוגרפיה של האמן לבין הפריזמה דרכה אנו מתבוננים ביצירותיו. אבל במקרה של ארבוס, שמזוהה בעיקר כצלמת של דמויות משולי החברה, ה"חריגים" וה"מוזרים" של זמנה וכמי שתיעדה את הסבל האנושי, קשה לעשות את ההפרדה, וזאת אולי בשל התחושה האמביוולנטית הנלווית לשיטוט בתערוכה: קסם מהול במלנכוליות ובתחושת מבוי סתום.

אף שהעידה על עצמה, במכתבים ששלחה לקרובים לה, על כך שסבלה בחייה מעליות ומורדות, סיבת התאבדותה ב- 1971 בגיל 48, היא עדיין בגדר תעלומה, דבר שמעצים את המיתוס סביבה ומקרב בין גורלה לבין הגורל של מושאי הצילום שלה. התערוכה ייחודית בכך שהיא חושפת לראשונה גוף עבודות מוקדם שצולם בין השנים 1956-1962 - שבע השנים הראשונות בקריירה שלה.

אלה יותר מ-100 תצלומים שמעולם לא פורסמו או הוצגו, למעט כמה בודדים שהופיעו במונוגרפיה שלה שראתה אור ב- 1972, סמוך למותה. בצילומים אלה מופיעות לרוב דמויות "רגילות", פחות פרובוקטיביות ופחות משולי החברה – בשונה מהמוכר מעבודותיה האיקוניות המאוחרות והמפורסמות יותר. העבודות המוקדמות מצולמות לרוב ברחוב, בחדרי מלון או הלבשה, בניו יורק אך גם במקומות כמו אטלנטיק סיטי בניו ג'רזי, בפסטיבלים וירידים בניו לונדון שבמסצ'וסטס, ועוד.

בראיון על התערוכה למגזין "ברוקלין רייל" ביוני השנה ציין ג'ף רוזנהיים, האוצר הראשי של מחלקת הצילום במט, שאת כל התצלומים הדפיסה ארבוס עצמה בחדר החושך שלה והיא איכסנה אותם בפינה לא נגישה באחד מחדרי ביתה. רק שנים רבות לאחר מכן הם קוטלגו וב-2007 נתרמו למוזיאון על ידי בנותיה דון ואיימי ארבוס. כעת, תשע שנים אחרי, הם נחשפים לראשונה כגוף עבודות שלם.
לדברי המארגנים הרעיון להציג את התערוכה בבניין ההיסטורי של ה"וויטני" (שנבנה בין השנים 1966-1963) נובע מכך שהוא  אופייני לתקופה שבה פעלה ארבוס בעיר וייחודו בכך שהוא חלק אינטגרלי משורת הבניינים הסמוכה לו, ועם זאת נבדל מהם בעדינות, קצת בדומה לדמויות המופיעות בצילומיה המוקדמים - הם חלק מהחברה, ועם זאת הם ייחודיים. 
חלל התערוכה כמו נמלא בעשרות קירות צרים, מין עמודים בעצם, שמשני צדיהם נתלו צילומים. זו החלטה אוצרותית משמעותית שהולמת לתוכן ויוצרת תנועה מרתקת בחלל, ממש כפי שהצילומים עצמם משדרים סקרנות עצומה כלפי העולם ותחושת חיפוש ושוטטות.
כך, מסלול הצפייה והניווט הנדרש מהצופים כולל התבוננות מקוטעת במעבר מעמוד לעמוד, אין אמצע או סוף, או כפי שמציין רוזנהיים בגאווה באותה שיחה: "רק התחלות צפייה חדשות". לעתים זה גורם לחוסר אוריינטציה של המבקרים במרחב, חזרה לאותן עבודות או פיספוס של עבודות אחרות, אבל יותר מכל זה מאפשר סוג של התייחדות והתבוננות אינטימית עם הצילום, הרהורים ובניית נראטיב לכל דמות, כמעט פילם-נאור.  

העבודות המוקדמות של ארבוס צולמו במצלמת 35 מ"מ בפורמט מלבני קטן בגודל של כ-23X15 ס"מ שבה השתמשה ארבוס עד 1962, לאחר מכן החלה לעבוד עם מצלמת רוליפלקס בעלת פורמט מרובע. ארבוס מחלצת ומבודדת את הדמות מתוך הכרך הסואן, מסביבתה הטבעית. חלק מהסצינות נראות אגביות, כמו אוסף של רגעים. הדמויות משתפות פעולה עם ארבוס, הן מרגישות בנוח, ולא ניכרת התכוננות מיוחדת מצדן לקראת פעולת הצילום (בניגוד לדמויות בעבודותיה המאוחרות והמוכרות יותר): מושאי הצילום שלה מודעים להתרחשות, לעובדה שהם מצולמים, אך מבטם אינו חודר. הם נראים עצובים, עייפים, משדרים פסימיות -  נראה שתמיד היו ותמיד יהיו שם, משדרים תחושה של חוסר מוצא. 
חללי הפנים ומרחבי החוץ שבצילום נראים כרקע, ומבנה התמונה זהה: ארבוס הפכה את הרחוב לסטודיו שלה ואפשר לחוש סוג של אינטראקציה טבעית בינה לבין המצולמים, כאילו הצלמת והמצולמים חולקים סוד משותף.
רושם זה מתחזק כשעוברים לחלל נוסף בתערוכה, מין נספח שבו מוצגת מיני-תערוכה קבוצתית הכוללת תצלומים של ארבוס לצד צלמי תקופתה כמו ווקר אוונס, הלן לוויט, רוברט פרנק, לי פרידלנדר, גארי ווינגר ועוד. כמו ארבוס גם הם צילמו בטיים סקוור, קוני איילנד וליטל-איטלי שבניו יורק. הם פיתחו טכניקות של הסתרה של פעולת הצילום וריחוק מנושאי הצילום שלהם. הם העלימו את עצמם. לעומתם, ארבוס שמה עצמה בצילום באופן נסתר ונוכח גם יחד. גישתה היתה אישית וישירה, כפי שצוטטה לא פעם: "בשבילי הנושא של התמונה תמיד יהיה יותר מעניין ומורכב מהתמונה עצמה".

בהמשך לתערוכה הקבוצתית, בחלל נוסף, מוצגות תשע עבודות מתוך הסדרה של ארבוס "קופסה עם עשרה צילומים" שעליה החלה ארבוס לעבוד ב-1970. בסדרה מופיע למשל התצלום 'ענק יהודי בביתו עם הוריו בברונקס" וכבר מהשם אפשר להבין שהתערוכה הקטנה הזאת מחדדת את ההבדלים בין העבודות המוקדמות לבין המאוחרות והמוכרות: כאן יש הדפסות גדולות בפורמט ריבועי, שצולמו עם תאורת פלאש מלאכותית שגורמת לדימויים להיות חדים. לעומתן העבודות המוקדמות מצולמות כולן בפורמט מלבני קטן ועם תאורה טבעית - מה שגורם לדמויות להיראות אנושיות ורכות יותר, פחות סנסציוניות ופרובוקטיביות.
התערוכה מלווה בקטלוג החושף את שיטות עבודתה: מוצגים בו צילומים של מחברות בהן תיעדה את מחשבותיה, רשימותיה, תמלול של שיחות טלפון והצעות לנושאים. עולה מהן שארבוס חקרה את ניו יורק כמו שאדם אחר חוקר מדינה זרה, כולל רשימות של מקומות שבהם רצתה לבקר. מהמסמכים הללו עולה תחושה של מסע של האנתרופולוגית העירונית ארבוס.
דיאן ארבוס, שלעתים דמותה וגורלה מאפילים על יצירתה, הגיעה למקומות פיזיים ונפשיים שרוב האנשים - ובוודאי בחורות צעירות, יהודיות, בורגניות - לא הגיעו אליהם. כעת, 45 שנים לאחר מותה, התערוכה מאירה זווית מרעננת על דרך התפתחות הדימויים האיקוניים שיצרה. עבודתה נשארה משכנעת ומסתורית כמו שהיתה בשנות ה-60, ועולה ממנה תרומתה האדירה לתולדות הצילום המודרני.
 

דיאן ארבוס "In the Beginning", המט ברוייר, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק, עד 27 בנובמבר, 2016.
תמונות מתערוכתה של דיאן ארבוס  "In the Beginning" אפשר לראות באתר שהקדיש לכך אתר המוזיאון:

www.metmuseum.org/exhibitions/listings/2016/diane-arbus

 

דיאן ארבוס, מראה כללי מתוך התערוכה תמונה לגוף המאמר- דיאן ארבוס, מראה כללי מתוך התערוכה

במקביל לתערוכה של ארבוס בבניין וויטני הישן, הוצגה בבניין החדש של הוויטיני התערוכה "Message to the Future" ("מסר לעתיד") רטרוספקטיבה לצלם דני ליון יליד 1942 (והיא תעלה שוב בסן פרנסיסקו בנובמבר). כמו ארבוס גם ליון עסק באותה תקופה באנשים בשולי החברה ונחשב לאחד מצלמי הרחוב המובילים של שנות ה-60. וכמו ארבוס גם ליון ידוע במעורבות ובאינטימיות שיצר עם מצולמיו.
אבל לעומת עבודותיה של ארבוס המתמקדות בנראטיב של הפרט יותר מאשר בקבוצה, אצלו הדגש מופנה לשייכותם החברתית של מצולמיו: ליון הצטרף ותיעד במשך תקופות ממושכות כנופיות של אופנוענים, את אנשי התנועה לזכויות האזרח ולהבדיל, אסירים שנידונו למוות, ובכך בולט בצילומיו מרכיב אנתרופולוגי, סוציולוגי ופוליטי חזק.

הרטרוספקטיבה של ליון עשירה ומקיפה. שובה לב במיוחד קולאז' ענק הפותח את התערוכה, זהו למעשה לוח המודעות שהוצא מהסטודיו שלו ומבטא עבורו סוג של דיוקן עצמי: אוסף של דימויים מהשנים 2008-1985, הכולל צילומים, נגטיבים, פתקאות ומכתבים שקיבל מאנשים שונים המשמשים הוכחה חזותית לקשר שלו עם הקהל ולהשפעות ההדדיות ביניהם.  
משתי התערוכות עולה מסר מרגש בנוגע למשמעות של לראות ולהראות משני צדי המצלמה, דיאלוג המפנה אלינו שאלות קיומיות: מה אנחנו יודעים על זהות, מגדר, גזע? הבחנה בין דימויים סטריאוטיפיים לבין המציאות, ומעל הכל, מהו תפקיד המצלמה בחיינו כחברה.

דני ליון ""Message to the Future, במוזיאון לאמנויות יפות בסן פרנסיסקו מ-5 בנובמבר, 2016 עד 30 באפריל, 2017.
 

דני ליון, פרט מתוך לוח הקיר בסטודיו, 1984-2008 דני ליון, פרט מתוך לוח הקיר בסטודיו, 1984-2008
דני ליון, המירוץ לספרינגפילד, אילינוי, 1966 דני ליון, המירוץ לספרינגפילד, אילינוי, 1966
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
s
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות

כל הזכויות שמורות לבסיס לאמנות ותרבות
CREATED BY FIRMA & Compie. בסיס לאמנות ותרבות בסיס לאמנות ותרבות

רוצה לדעת עוד?