צל על האשה, 1953

הצל של פיקאסו / יונתן הירשפלד

זמן קריאה: 2:09 דקות

הצל של פיקאסו  / יונתן הירשפלד

עמקות דתית והגותית עם תאוות חיים פרוזאית, שם נמצא הקסם

 
הציור הלא-מאוד גדול הזה, מטר על מטר ושלושים לערך, המסיים את תערוכת פיקאסו התלויה כעת במוזיאון ישראל בירושלים והוא למעשה חלק מצמד ציורים (השני, הנמצא במוזיאון פיקאסו בפאריס, בהיר יותר והצל שבו אינו נופל על האשה אלא מגיע אל סיפה) יכול לעזור לנו להבין משהו בסוד קסמו של הגאון הספרדי.

צל על האשה, 1953 צל על האישה פיקאסו

הקסם של "צל על האשה" של פבלו פיקאסו מ-1953 קשור לאופן שאנחנו מגיבים לעבודותיהם של המאסטרים הגדולים והוא נעדר לחלוטין מהשיח של הציור המודרני. ולסקז, זורברן, דה ריברה, גויא, מהפנטים אותנו בשל השילוב הבלתי מנוצח והבאמת מאד ספרדי, של עמקות דתית והגותית עם תאוות חיים פרוזאית והייתי אומר: עממית. כמו כן, אנחנו מתפעמים בציוריהם ממופע הראווה הטכני, מהגאונות, המיומנות, הווירטואוזיות. האומניפוטנציה הציורית. הציור של ולסקז נעדר לחלוטין את הטרחנות הצפונית מצד אחד (נוסח וילהלם קלאס הדה למשל) והמלוקקות האיטלקית נוסח גווידו רני מצד שני. זהו ציור פריך, עשיר במעשי קסם, משיכות זריזות ומלאות ידע הנסמכות על תרבות ההסתכלות של הצופה והיכרות עם עינו. כל זה נוכח אצל פיקאסו. והדבר הזה הוא בעל חשיבות אדירה משום שפיקאסו נבדל בכך ממודרניסטים רבים.
 
הוא אינו מודרניסט של "עולם ישן נחריבה!". פיקאסו הוא מודרניסט קלאסיקן. בניית החלל הציורי הנפתח אלינו מדלת שאיננו רואים אל עבר רצפה אדומה ומיטה כחולה מזכירה את החלל הדרמטי בציורים של הרומנטיקה הספרדית המאוחרת (אני חושב למשל על "מות סנקה" של מנואל דומינגז שנמצא בפראדו), תפקידו של הצל כאן מרובה. הוא מנכיח את ההיעדר, הוא מאיים (?), אבל בעיקר, וזה הפלא הגדול, (ואין להימנע כאן מאיזכור המיתוס הרומי של הולדת הציור מהצל) - הוא צובע. ואכן, התפלאתי לראות אצל לא מעט מאסטרים גדולים - למרות הנטייה הטבעית, לצל חשוך, קר, וא-כרומטי -  מקרים שבהם השתמשו בצל חם, אדמדם.
 
זהו ניואנס ציורי דק כחוט השערה השזור בד-נ-א של הג'יניוס הספרדי הזורם מוולסקז אל גויא ומגויא לפיקאסו ששולף אותו, באינטואיציה-ובפינצטה. שולף אותו ככלי ביטוי ציורי שהולחן לפיקולו ומביא אותו כאן בכל כלי הנשיפה- כדי לסחרר אותנו בין גופה החם של אשה במיטה, צילו הקר של פולש (רצוי?, לא רצוי?), מסגרת האור המצטיירת מעצמה והחלל הציורי.
זהו אם כן סוד קסמו של פיקאסו, המכחול שלו זוכר את ולסקז. הוא מודרני אבל אינו פונדומנטליסט. הוא מודרני, אבל המכחול שלו זוכר. ציירים ללא זיכרון במכחול יכולים לעשות הרבה דברים, והמודרנה היא חוויה עשירה ומגוונת, אבל את זה, את הקסם הזה, יכול לעשות רק מי שרואה את עצמו כחוליה בשרשרת.
 
הציור הזה המעלה שאלות על סקס ועל האיום החבוי בו. פיקאסו עושה זאת, באותו שילוב שציינתי לעיל של כבדות וקלילות, של עיוניות ועממיות. כי בסך הכל זוהי גם סצינה פשוטה, זוג המבלה, נגיד על חוף הים. היא רצה והתפשטה, הוא בא אחריה, פותח את הדלת והאור השוטף פנימה נחסם בו וצלו כמו פאלוס שחור, כמו רוח הקודש המעברת את מריה, מחיה, מזרים דם, מאדים, את גופה הלבן של האהובה.
 
אגב, במעמקי הציור ישנה מראה. האם ישנה עוד יצירת מופת ספרדית שאתם מכירים שבמעמקי החלל הציורי שלה שוכנת מראה? 

תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
s
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות

כל הזכויות שמורות לבסיס לאמנות ותרבות
CREATED BY FIRMA & Compie. בסיס לאמנות ותרבות בסיס לאמנות ותרבות

רוצה לדעת עוד?