חובה לאהוב בעוז ובזהירות: איידס באמנות / גלעד מלצר
מגפות, כפי שראינו (https://bit.ly/2IESHL4), מלוות את המין האנושי מאז ראשיתו. שובל הקטל, הרס קהילות, פגיעה בחיי התרבות ובכלכלה הביאו לכך שבין אם בכתב ובין אם בדימויים, יוצרים הגיבו לקטסטרופה שסביבם, לעיתים בעודה משתוללת, ולעיתים אף מאות שנים אחרי, כשרק סיפורים מפה לאוזן נותרו.
יש סיבות רבות לכך שהמגפה העולמית הגדולה האחרונה תועדה באופן כל כך מקיף, ואף לכך שהתגובות אליה היו רבות, מגוונות, ובלתי נשכחות. איידס, (ראשי תיבות באנגלית של תסמונת הכשל החיסוני הנרכש Acquired Immune Deficiency Syndrome, ) אובחן לראשונה בשלהי שנות ה -70, אבל רק ב -1981 זוהה נגיף ה-HIV, הגורם הישיר לאגד הסימפטומים. הפגיעה היתה קטלנית מאד, בעיקר בקרב צעירים וצעירות, מכיוון שהמחלה מופצת בעיקר על ידי החלפת נוזלי גוף, יחסי מין בלתי מוגנים ושימוש במחטים בלתי מחוטאות – תופעות שכיחות בעיקר בקרב צעירים. הקהילה ההומוסקסואלית שבה מין מזדמן ואו החלפת בני זוג היו יותר פופולאריים סבלה ממה שרבים תיארו כשואה. "יש לי ספר טלפונים קטן שחבר נתן לי במתנה בשנת 1966", סיפר המוזיקאי ואיש התיאטרון ג'רי הלמן, והוסיף "אני ממש לא מסוגל לעלעל בו יותר, לעולם. הוא מונח על המדף עם מאות שמות מחוקים. מה יש פה להוסיף? אין מילים לתאר את מה שעבר עלינו". הקהילה הגאה היתה פעילה במיוחד בעולמות התרבות של הערים הגדולות בארצות הברית, ובעיקר בניו יורק ובסן פרנסיסקו. אלפי מוזיקאים, רקדנים וכוריאוגרפים, מעצבים, שחקנים ואנשי תיאטרון, סופרים ומשוררים, אמנים פלסטיים, מבקרים, ויוצרים רב תחומיים מתו תוך פחות מעשור וחצי. המחלה, תהליכי הפרידה הארוכים, ההתמהמהות בפיתוח התרופות, הסטיגמה החדשה, הנוראית, לקהילה "החוטאת", שינוי הרגלי בילוי, פגיעה באינטימיות ובפרטיות, וכמובן המוות שהיה בן בית, הביא לשיטפון של תגובות: מהתארגנויות פוליטיות, הפגנות, הקמת ארגונים להפעלת לחץ על חברות התרופות והממשלה, ועד כתיבה של אלפי מאמרים, ספרים, שירים, מחזות, ארגון אירועי צדקה, תערוכות, סרטים, ועוד. אתמקד רק בכמה מהדימויים הכי איקוניים שהולידה מגפת האיידס.
הדימוי הכי מפורסם נוצר על ידי קבוצה בת אחד עשר אמנים בניו יורק, Gran Fury, שבשנת 1987, אחת השנים הכי קשות של המגפה, החליטה ש-ACT-UP, ארגון הגג של המאבק הגאה במאבק באיידס, בסטיגמות שהוא הוליד, ובדרישה לזירוז אישור התרופות, זקוק ל"זרוע תעמולה". ההכרזה שהם יצרו, משולש ורוד על רקע שחור, והכיתוב Silence=Death הפכו לסמל המאבק. המשולש הורוד היה תזכורת לרדיפת להט"בים על ידי השלטונות הנאצים שאילצו אותם לענוד טלאי ורוד. ההשוואה עוררה לא מעט תרעומת. "השואה היתה מעשה ידי בני אדם שפעלו לפגוע בבני אדם אחרים. כאן מדובר בנגיף", כתבה האינטלקטואלית היהודיה-אמריקאית סוזן סונטאג. עם זאת, הכרזה על כל מרכיביה אומצה, והופצה בטישירטס, שלטי חוצות ומודעות בעיתונים. ביולי 1987 הזמין וויליאם אורלנדר, אז האוצר הראשי של הניו-מיוזיאום בניו יורק, את חברי Gran Fury להציב שלט ניאון עם המשולש הורוד והכיתוב על החלון של המוזיאון שפנה לרחוב. בגלגול העכשווי שלו השלט שוב הוצב בחלון, הפעם של מוזיאון לסלי לוהמן לאמנות גאה ולסבית בניו יורק, עם הכיתוב: "Be Vigilant. Refuse. Resist." ("עמדי על המשמר. סרבי. התנגדי").
Gran Fury הוזמנו מספר חודשים מאוחר יותר להמשיך את הפרויקט בניו-מיוזיאום. מתחת לשלט הניאון הם הציבו דמויות קרטון עם צילומים של שישה מובילי ציבור שמרנים, מהנשיא רייגן, עבור ביו"ר בית הנבחרים, הסנטור ג'סי הלמס, ועד כמה פרשנים וכמרים אוונגליסטים, כשברקע היה תצלום שחור-לבן גדול של נאשמי נירנברג. המיצב, Let The Record Show האשים באופן ישיר את ההנהגה השמרנית ודובריה בהפצת שקרים, בהסתה, בסימון ובמניעת טיפול מהקהילה הפגועה.
הקמפיין הבא שלהם יצא לדרכים. ב-1989 הם קנו שטחי פרסום על אוטובוסים ובתחנות הרכבת התחתית בניו יורק, סן פרנסיסקו, שיקאגו ובבירה וואשינגטון, ועליהם נראו זוגות שונים – חד מיניים, בני ובנות קהילות-מוצא שונות – מתנשקים כשמעליהם הכיתוב Kissing Doesn't Kill. למי שלא הבין מה כן הורג, הם הוסיפו למטה את הכיתוב: "תאוות בצע של תאגידים, חוסר פעולה של ממשלות, ואדישות חברתית הופכות את האיידס לנשק פוליטי".
התחנה הבאה של החבורה היתה בביאנלה לאמנות בוונציה בקיץ 1990. הם תכננו להציג שתי כרזות ענק. באחת נכתב בגדול "סקסיזם מרים את ראשו המכוער. גברים, השתמשו בקונדומים, או שתתחפפו. איידס הורג נשים" כשבמרכז הכרזה הצהובה, התנוסס תצלום של איבר מין גברי ש"הרים את ראשו" הזקור. המודעה הפרובוקטיבית הזכירה שאיידס אינו מחלה של הומואים, אלא של מי ששותף לסקס לא מוגן.
וזו עוד היתה הכרזה שפחות הרגיזה. בשניה נראה האפיפיור יוחנן פאולוס השני, כשעל הגלימה שלו נכתבו דברים של הקרדינל של ניו יורק באותה עת, או'קונור: "האמת אינה בקונדומים או מחטים מזוהמות. אלו שקרים... מוסר אמת הוא תרופת האמת". האוצר ג'יובאני קארנדנטה איים להתפטר, ואף טען שאין בביאנלה מקום לאמנות פוליטית. שלטונות המכס האיטלקים אסרו על הכנסת הכרזה עם האפיפיור לשטח המדינה. חברי הקבוצה כינסו מיד מסיבת עיתונאים, ורק לאחריה אושרה הכנסת הכרזה. האוצר לא התפטר, והתערוכה זכתה להד עצום ולכותרת "האפיפיור והזין", ובשם זה נדדה ברחבי ארה"ב.
Gran Fury הפסיקה את פעילותה בשנת 1995, אחרי מותו של חבר הקבוצה מרק סימפסון. בשנת 2012 הגלריה של NYU הציגה תערוכה ובה הוצגו היצירות המרכזיות שלהם, כולל לא מעט כרזות שנתלו ברחבי הערים. הם עצמם כתבו לא פעם שאמנות אינה מספיקה, אבל בוודאי עזרה להעלות את המודעות, ואולי אף להלחם טיפה בשנאת להט"בים, בדעות קדומות, ובאדישות הציבורית.
אם ה"מוות=שתיקה" היתה הסיסמה והכרזה הכי מפורסמות של המאבק באיידס, "שמיכת הטלאים" The AIDS Quilt היא ללא ספק הפעולה-אובייקט שהכי נחרט בתודעה. הרעיון ל- NAMES, שמה הרשמי של השמיכה ששוקלת 54 טון, נולד אצל הפעיל בקהילה הגאה, קליב ג'ונס, שב-1985 ביקש מחבריו בסן פרנסיסקו להדביק לבנין הממשלה הפדראלית בעיר תצלומים, מסמכים, מכתבים, אובייקטים הקשורים לחבר, בן זוג, או מכר שמת מאיידס. הפאזל הגדול על קיר הבנין הזכיר לו שמיכת טלאים. כל פאנל בשמיכה הוא מעין גלעד קטן למישהו שמת מהמחלה. השמיכה הוצגה לראשונה במדשאה הענקית בוואשינגטון בשנת 1987. משום גודלה, כאשר רוצים להוסיף פאנל, הפריטים שקשורים לנפטר מועברים אל "העלמות של השמיכה" שמחברות אותם ביחד. הקווילט הוצג שוב במלוא הדרו ב-1996, ונחשב היום לאוצר לאומי.
את הצלם האמריקאי ניקולס ניקסון מכירים כיום בעיקר בזכות הפרויקט המתמשך שלו, "האחיות בראון"
(https://nyti.ms/2W17cAv) שבו, בכל שנה מאז 1975, הוא מצלם את אישתו ביבי ושלושת אחיותיה. ברטרוספקטיבה שלו ב- MoMA בשנת 1988 הוא הציג סדרה גדולה של דיוקנאות בשם Pictures with People, כשחלק גדול ממנה יוחד לאנשים עם איידס, אותם צילם ניקסון במשך החודשים האחרונים של חייהם. הפעילים של ACT-UP לא אהבו את הסדרה שלטענתם הציגה את החולים כאנשים חסרי אונים ובודדים, ובתגובה הם הפגינו מחוץ למוזיאון.
האימה המעורבת עם דעות קדומות והומופוביה הביאה את אמן המיצג רון את'יי (Athey) ליצור בתחילת שנות ה-90 מספר מופעים שעסקו בקטסטרופה שכילתה את הקהילה. באחד מהם, Four Scenes in a Harsh Life (ארבע סצנות בחיים קשים) השימוש שלו בדמו שלו גרם לבהלה בקהל ולאיומים מטעם הקרן הלאומית לתמיכה באמנויות להסיר את תמיכתה ממרכז ווקר שם הציג.
האמנית הפמיניסטית המושגית ברברה קרוגר יצרה במהלך שנות השמונים והתשעים מספר כרזות שעסקו באופן ישיר בחוסר האכפתיות של הציבור, בשנאה ובפחד מלהט"בים, ובמסמוס הזמן על ידי רשות התרופות האמריקאית. במקרים רבים היא תרמה עותקים והרשתה להפיק כרזות שנתלו במרחב הציבורי.
הצלמת נאן גולדין עברה לניו יורק מבוסטון, שם סיימה את לימודיה ב-1978, בדיוק בזמן לפרוץ המגפה שהכתה בחברים, קולגות, שכנים שסביבה. היא תיעדה אותם ברגעיהם היפים, והיפים פחות, ויצירת המופת שלה, The Ballad Of Sexual Dependency נחשבת לאחת היצירות החשובות לא רק בעידן האיידס, אלא של הצילום בסוף המאה העשרים. הבלדה היא למעשה מיצב הקרנת שקופיות (זוכרים את הדבר הזה?) של הקהילה שחרבה בין השנים 1979-86, מלווה בפס קול של המוזיקה שליוותה את חבריה: וולווט אנדרגראונד, נינה סימון, ג'יימס בראון, שארל אזנבור ועוד.
במקביל לסמל המשולש הורוד, לפרויקט שמיכת הטלאים, להפגנות ומיצגים שהבעירו את אש המאבק לזרוז באישור תרופות כמו גם בהומופוביה, החלה ניו יורק להתמלא בגרפיטי צבעוני של אנשים קטנים רוקדים, נופלים, מקפצים. בין השנים 1982-89 יצר קית' הרינג למעלה מ-80 עבודות במרחב הציבורי, תחילה בניו יורק ואחר כך ברחבי העולם. דווקא הצבעוניות הפופית ואווירת הקרנבל השמחה משכה אנשים ברחובות להתעניין במה מדובר. הרינג מת מאיידס ב-1990, ונשאר אחד האמנים המזוהים עם המגפה – שחשוב לציין, עדיין מפילה מאות אלפי קורבנות בעיקר באפריקה התת-סהרית, ובאזורים עניים באסיה ובאמריקה הלטינית. ארגוני רפואה מדווחים שגם בקהילה הגאה יש סימנים לחזרתה. חובה לאהוב, בעוז, ובזהירות.