פרנסואה דמולדה, לבנון 1976

חמושות בעדשה מתעדות גברים על סף מוות / גלעד מלצר

זמן קריאה: 5:54 דקות

חמושות בעדשה מתעדות גברים על סף מוות / גלעד מלצר


הקריירה הקצרה, המרתקת והמרשימה של גרדה טארו, שנחשבת לאישה הראשונה שצילמה מלחמות - קריירה עליה כתבתי בטור הקודם https://bit.ly/2O0VXWu - פתחה את הדלת ללא מעט נשים שהסתקרנו מהדרמה הרצחנית שהמשיכה לבעבע בכל פינה של כדור הארץ במאה השנים האחרונות. אולי כי נשים אחראיות על יצירת החיים, על גידולם וטיפוחם, הצלמות האלה רצו לראות מקרוב איך נראים הגברים על סף המוות ולפעמים מעבר לו.

דיקי צאפל, סמל ווילאם פנטון, פצוע קשה ממתין לטיפול רפואי, איווגי'מה, 1945 1

שתי הערות. הראשונה, היו כמה צלמות עיתונות שבזמן מלחמת העולם הראשונה התמקדו במה שקרה בעורף בזמן שהגברים התעסקו בלשחוט זה את זה. כריסטינה ברום (Broom) שנחשבת לצלמת העיתונות הראשונה בבריטניה, הרבתה לצלם את החיילים לפני היציאה לחזית, את הפרידה מהמשפחות, את החיוכים התמימים של אלו שעוד לא הפנימו שסביר מאד שלא יחזרו. גם בצד השני, הגרמני, היתה צלמת גדולה, קאת'ה ביכלר (Buchler) שצילמה את הנעשה בעיירות, בתי חולים, ברחובות ובתחנות הרכבת ברחבי גרמניה. בשנה שעברה, כחלק מחגיגות 100 שנה לסיום המלחמה הגדולה, נערכה לה תערוכה מקיפה שנדדה מבראונשוויג בגרמניה, לכמה ערים באנגליה. 
אבל בחזית עצמה, כאמור, החלוציות שמורה לטארו.
הערה שניה היא שלא אעשה כאן צדק לכל הצלמות הגדולות שליוו מלחמות. אתמקד בכמה מהן, וגם הן רק מהמאה הקודמת. 

מספר צלמות עבדו בשירותי הידיעות הסובייטים במהלך מלחמת העולם השניה. נטליה בודה (Bode) אף שלחה דימויים מהחורבן הנורא בחזית סטלינגרד. אולגה לנדר הגיעה גם היא לחזיתות השונות, בעיקר באוקראינה ובלארוס, ושלחה תצלומים מלאי חמלה של טיפול בפצועים וגם של הפוגות. מהצד האמריקאי, אולי המפורסמת ביותר היא לי מילר (Miller) שנודעה גם כמוזה של האמן הסוריאליסט מאן ריי, ואחרי הרומן המתוקשר שלה עמו פצחה בקריירה משלה. בצילום נהדר משנת 1943, היא נראית עם חברותיה הצלמות בשרות הצבא האמריקאי, לפני שהן נשלחו לחזיתות אירופה. מילר היתה הראשונה לתעד התקפת נאפלם (בצרפת), ועוד מספר קרבות. עם זאת, סגנונה הרגיש והייחודי פרץ כשצילמה את מה שאחרי: את שחרור פריז, ושחרור המחנות הנאצים. את ערי גרמניה החרבות, ואת ההתחלה של חיים חדשים של אחרי המלחמה. שלא במפתיע החמלה, החיפוש אחר אנושיות, תקווה, פיוס, מגיע מעין של אישה (שנאנסה בגיל שבע, נדבקה במחלה קשה, ולמדה, איכשהו, לשקם את עצמה, כאישה וכיוצרת). 

לי מילר, פאריז 1945 לי מילר, פאריז 1945

עם זאת, חשוב לציין שהאמריקאים לא איפשרו לנשים צלמות להיות בקו הראשון בחזית, ולכן במלחמת העולם השניה הצילומים שלהן עוסקים בלפני, אחרי, בתוצאות ובהכנות, זאת לעומת הסובייטים שם, כאמור, מספר צלמות נכחו ממש בקרבות עצמם. 

דיקי צ'אפל (Chapelle) אף היא צילמה במלחמת העולם השניה, אבל בחזית האסייתית, משם שלחה צילומים מצמררים מהקרבות העקובים מדם באוקינאווה ובאיוו-ג'ימה. צ'אפל המשיכה ללוות את הכוחות האמריקאים בקוריאה, והיתה בין הצלמים הראשונים בוייטנאם כשהגיעו לשם "היועצים" והנחתים. ב-4 בנובמבר 1965 כשליוותה כח נחתים בקרבות בעיר הנמל צ'ו לאי שבדרום וייטנאם, זכתה לכבוד המפוקפק להיות הצלמת הצבאית האמריקאית הראשונה שנהרגת בשדה הקרב. אחרי מותה חיל הנחתים האמריקאי העניק לה תואר "נחתת של כבוד". ברוכה הבאה לגיהנום של הגברים.
 

קתרין לירוי, בירות לירוי, בירות

ה"להיות ראשונה" של קאתרין לירוי (Leroy) היה פחות טראגי, ויש שיאמרו מרתק. אחרי שהגיעה ב-1966 לסקר את המלחמה שהלכה והסתבכה בוייטנאם, היתה הראשונה לצנוח ולצלם מהאוויר. אבל לא הכל הלך חלק. היא נפצעה באזור המפורז בין שני חלקי וייטנאם, ואחרי שיקום של כמה חודשים חזרה לחזית. שם צילמה את אחד הצילומים המפורסמים מהמלחמה הארוכה, "נחת ביסורים", שבו מבין הנחת ורנון וילקה שחברו הטוב נהרג בקרב על גבעה 881. לירוי יצאה עם הנחתים לעשרות מארבים, והצילומים שלה זיכו אותה בעשרות פרסים. רבים מחשיבים אותה לאחד מצלמי וצלמות המלחמה הנועזות והמבריקות ביותר. היא הלכה אתם בשדות האורז, עמדה לצדם כשטיפלו בפצועים, סחבו חברים שזה עתה נהרגו, קפצה מהמסוקים בפשיטות, חצתה נהרות. היא נלחמה, חמושה בעדשה. כדי שבבית לא יאמרו: לא ידענו. 
והנועזות הזו עלתה לה ביוקר. 

קתרין לירוי, וייטנאם לירוי2

במהלך מתקפה של הצבא הצפון קוריאני, בינואר 1968, היא נלקחה בשבי. היא הצליחה לשכנע את שוביה שהיא "בסך הכל עיתונאית מסכנה", ואיכשהו זה עבד. הם שחררו אותה והיא היתה הראשונה ששחררה תצלומים של הכוחות הצפון-וייטנאמים, מאחורי הקווים – תצלומים שהקנו לה את השער של מגזין LIFE. 
ללירוי גם קשר ישראלי, עגום. הפרויקט האחרון שלה התמקד בכיבוש הישראלי של בירות, בקיץ 1982 אחרי שביקרה וצילמה במדינה השסועה מאז אמצע שנות השבעים. בשנת 2002, ארבע שנים לפני מותה בגיל 61, היא כתבה מאמר בשם "חלון לעולם" ובו סיפרה:
"כשאת מביטה בתצלום מלחמה, זה רגע נצחי שקט. אבל עבורי, התצלום רדוף על ידי סאונד, סאונד מחריש אוזניים. בוייטנאם, רוב הזמן היה מאד משעמם. מתיש ומשעמם. הלכת מרחקים עצומים בשדות אורז מוצפים, או בג'ונגל – הלכת, זחלת, לרוב בתנאים איומים ונוראים. וכלום לא קרה. ואז, לפתע, פרץ הגיהינום עלי אדמות."

פרנסואה דמולדה, לבנון 1976 פרנסואה דמולדה, לבנון 1976

גם הקריירה של הצלמת הצרפתיה פרנסואה דמולדה (Demulder) החלה בוייטנאם ועברה למלחמת האזרחים בלבנון, שם קנתה את פרסומה עם צילום השכונה הפלסטינית קרנטינה בבירות במהלך הקרבות, תצלום שהפך אותה לאישה הראשונה שזוכה בפרס השנתי של איגוד הצלמים העולמי. בשנת 1980 כיסתה את מלחמת אירן-עיראק. דמולדה גם היתה האישה-צלמת היחידה שנשארה בבגדאד במהלך ההפצצות האמריקאיות, עם פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה בשנת 1991. 
גם קריסטין ספנגלר נולדה בצרפת (1945), אך בגיל צעיר עברה למדריד ושם לדבריה הושפעה מהיצירות של ואלסקז, גויה, זורברן. "למדתי לראות מנקודת המבט של החלשים", אמרה. בגיל 23 החלה מצלמת באזורי קונפליקט רבים ברחבי העולם: צ'אד, קמבודיה, וייטנאם, אפגניסטן, קוסובו, סהרה, צפון אירלנד, לבנון ועוד. בכל מקום למדה ליצור יחסים קרובים עם מצולמיה, ולא לבלוט. הדבר איפשר לה לייצר דיוקנאות אינטימיים במהלך מלחמה כמו המדונה מאפגניסטן, הלוחמת ותינוקה בסהרה (היא חזרה לבקר אותם אחרי 30 שנה...), הילדים ברחובות המדממים של צפון אירלנד, כולם, מעבר לעצב, מלאים בתשוקה לחיות. 

קריסטין ספנגלר, לונדונדרי צפון אירלנד 1972 ספנגלר, לונדונדרי צפון אירלנד 1972


אסיים עם הצלמת האמריקאית הגדולה, סוזן מייסלאס (Meiselas). כמו מרבית הצלמות שהזכרתי, היא לא עסקה באופן אקסקלוסיבי רק במלחמות וקונפליקטים. מייזלס, לדוגמה, צילמה במהלך כל שנות ה-70 חשפניות בחוף המזרחי של ארצות הברית, והיתה צלמת הבית של רשות החינוך של העיר ניו יורק. לצילום מלחמות הגיעה אחרי שהיתה עוזרת צלם של הבמאי התיעודי הגדול פרדריק וויסמן בסרטו "טירונות". מרבית הקונפליקטים בהם עסקה התרחשו ברחבי אמריקה הלטינית. היא ליוותה בשנות ה- 70 את ההתקוממות העממית של הסנדניסטה בניקרגואה וצילומיה, שזיכו אותה בפרסים רבים, הוכנסו לספרי הלימוד אחרי המהפכה. בתחילת שנות ה-80 עברה לאל סאלוודור ושם, בין היתר, תיעדה את תוצאות הטבח המחריד באל-מוזוטה. כיסוי המאבק בכורדיסטן זיכו אותה במלגת מק'ארתור היוקרתית, והתוצאה כולה נמצאת באתר Akakurdistan. בשנים האחרונות היא צילמה פליטות שיושבו באזורי הכפר במערב אנגליה. בראיון לפני כעשור מייזלס סיפרה:
"אני לא רוצה לבטל את התפקיד וההכרח שבעדות ושל מעשה הצילום כתגובה, תגובה אחראית. אבל אני לא רוצה להניח באופן נאיבי שהאקט של יצירת דימוי מספיק. מה מספיק? ומה אנחנו יכולות לדעת במהלך העשיה, הפרסום, שכפול, הפצה ומסגור מחדש של הדימוי בצורת ספר או תערוכה? אני יכולה רק לקוות שהדימויים הללו מעלים מספר שאלות".

סוזן מייסלאס, ניקרגואה 2

הם, התצלומים, בהחלט מעלים. הן בהחלט מעלות, הצלמות המעולות הללו. בדף שמזמין ל"נשים מצלמות מלחמה", תערוכה מסקרנת שעלתה השנה בקונסטפאלאץ בדיסלדורף, גרמניה, נכתב: "לא ברור אם יש כזה דבר 'מבט נשי' בכלל, או על מלחמה בפרט, אבל בטוח שנשים רבות עזרו לכולנו לראות ולהבין מהי מלחמה במאה ה-20 וה-21." 

תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
s
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות

כל הזכויות שמורות לבסיס לאמנות ותרבות
CREATED BY FIRMA & Compie. בסיס לאמנות ותרבות בסיס לאמנות ותרבות

רוצה לדעת עוד?