טבע הדברים / גלעד מלצר
זו קריאה לצאת מהערים הגדולות, ולחוות אמנות בטבע, כלומר בטבע של ארצות הברית
אולי אין זה הדבר הראשון שנתקלים בו בארצות הברית, וסביר מאד שלא מה שמלהיב את מי שמתייר בפדרציה מחוף-לחוף הזו, אבל הגודל, המרחבים, שטחי הטבע העצומים, הם משהו שלאט לאט חודר לעין, ללב, לראש. מיערות גדולים, למדבריות ענק, מאזורי ביצות, לשדות מאופק-לאופק, מי שיוצא מהערים הגדולות שרובן המכריע ממוקם על החופים המזרחיים, הדרומיים, והמערביים, ועוד כמה באזור הגבול הצפוני (שיקאגו, מינאפוליס-סנט פול) מקבל מושג חדש על מרחקי נסיעה או הליכה. אל מול הצפיפות של ערי המטרופולין המפורסמות ניצבים ברוח, בגשם, בשלג ובשמש הצורבת, קילומטרים על גבי קילומטרים לא מיושבים.
ארצות הברית, צריך לזכור, אינה מדינה רגילה. היא כמעט יבשת, וכשמדובר בסדרי גודל כל כך עצומים, בנופים כה מגוונים, ובמערכת הגנה חלוצית, נרחבת ומקיפה יחסית על אותם מרחבים (שמורות, אזורים מוגנים, פארקים לאומיים, מדינתיים, אזוריים), לא מפליא שכמה מההתייחסויות המרכזיות של האמנות האמריקאית היו לנוף. מאסכולת הציור של נהר הדסון, דרך אמנות האדמה, היציאה אל המרחב הלא מאוכלס היוותה לא רק נושא אלא, כפי שטוען חוקר האמנות וו. טי. ג'יי מיטשל, אדן זינוק אידיאולוגי-רוחני.
אולי התשוקה הזו לצאת אל המרחבים היא גם שהביאה לכך שבארצות הברית יש ריבוי של גנים, פארקים, ומתחמים המוקדשים לפיסול חוצות. בעקבות הביקור האחרון שלי בחלק המרכזי-צפוני של החוף המזרחי (ניו יורק, קונטיקט, ניו ג'רזי, מסצ'וסטס) אתמקד בכמה פארקי פסלים באזור זה ואמליץ עליהם מאוד.
המוכר והגדול שבהם הוא סטורם קינג (Storm King) שהקמתו החלה ב-1960 לאחר שאיש העסקים ראלף אוגדן החליט לרכוש 750 דונם ליד הכפר הציורי מאונטנוויל, כשעה וחצי צפונית לעיר ניו יורק. האוסף האדיר של המרכז, שכולל גם מוזיאון יפיפה ובו צילומים, שרטוטים ורישומים של הפסלים בהכנה, כמו גם תערוכות של פיסול פנים ושל האמנים שהיצירות שלהם מוצגות בחוץ, הוא מהגדולים בעולם לפיסול חוץ מודרני ועכשווי, וכולל למעלה מאלף עבודות. עם השנים ניתרמו למרכז קרוב ל-1500 דונם נוספים של יערות המהווים רקע מושלם ומצע מרתק לאוסף שממשיך לגדול. גם שני פסלים ישראלים מציגים במקום, חתני פרס ישראל יחיאל שמי ומנשה קדישמן, לצד גדולי הפיסול במחצית השניה של המאה העשרים: אלכסנדר קאלדר, לואיס בורז'ואה, לואיס נבלסון, נאם ג'ון פייק, דיוויד סמית (שרכישת חמישה פסלים שלו מסוף שנות ה-50 החלה למעשה את האוסף), אנתוני קארו, מארק די סוברו, אדולף גוטליב, ז'אנג הואן, מאיה לין, אלכסנדר ליברמן, הנרי מור, איסמו נאג'וצי, דניס אופנהיים, קלאס אולדנבורג, ורבים ורבות אחרים.
סטורם-קינג שנמצא על הגדה המערבית של נהר ההדסון, ממוקם רבע שעה נסיעה ממרכז האמנות DIA Beacon שעל הגדה המערבית של הנהר, ושמהווה את אחד המוסדות החשובים לאמנות מינימליסטית, פוסט מינימליסטית ועכשווית, בארצות הברית. משם, תוך שעה מגיעים לפארק הפסלים הבא, Art Omi השוכן בין שני כפרים קטנטנים, גנט ואומי, במרכז מדינת ניו יורק. גם פה נדרשה מעורבות (והון) של איש עסקים שהחליט שזה הבייבי שלו וכך, בשנת 1992, יזם הנדל"ן היהודי פרנסיס גרינבורגר רכש "רק" 500 דונם במרכז מדינת ניו יורק, והפך אותם למרכז אמנות שכולל רזידנסי לסופרים ומשוררים, אמנים ואוצרים, מלחינים ומוזיקאים, כוריאוגרפים ורקדנים. בנוסף למרכז המבקרים הדי-חדש שמארח תערוכות "רגילות", ושיש בו בית קפה (חשוב!) וחנות, בפארק הפסלים של ארט-אומי, שבמרכזו אגמון קטן וציורי, פזורים בכל עת כ-80 פסלי חוץ גדולים – חלקם קבועים וחלקם מתחלפים – וכמה פרוייקטי ארכיטקטורה שמזמין המרכז. בביקור שלי שם הקיץ אהבתי במיוחד את הרכש החדש, Oculi, שיצר הארכיטקט הטקסני אלכנסדר מרגולד משני מאגרי תבואה ישנים, שנוסרו והוצבו מחדש כמו בריכות שחיה פרווריות על כלונסאות; "כבשן האש" של Atelier Van Lieshout שייסד האמן ההולנדי יופ ואן ליישאוט מדהים בנוכחות התעשייתית שלו בלב המרחב הירוק, זכר לתעשיות הכבדות לאורך הנהר שנעלמו בדור האחרון כליל; והביתן-פסל-מזרקה שיצר מתיו גלר על גדות האגמון, ושמבקשת מהצופים להתנדנד עד קצה המים שלמטה, ואלו שמושפרצים מלמעלה על תקרת הפיברגלאס
אחרי הביקור באומי (חינם!) נמשיך במרחק חצי שעה נסיעה מזרחה וממש מעבר לגבול במסצ'וסטס השכנה, ל-Turn Park Art Space. זהו מרכז צנוע של כ-65 דונם, למרגלות הרי הברקשייר המרהיבים, שהקימו לפני שנתיים האספנים האקס-רוסים איגור גומברג וקטיה ברזגונובה, ואשר בעיקרו מתמקד בפיסול הנון-קונפורמיסטי הסובייטי, כלומר זה שפעל מחוץ, ונגד, הדרישות של המערכת הנוקשה שפעלה בברית המועצות. עם זאת, טורן-פארק מציג גם תערוכות מתחלפות של פיסול חוץ של אמנים עכשוויים, כמו התצוגה המצויינת של ג'ין מונטז פלורס, אמן שפועל בעיקר בחוף המערבי. גם בטורן-פארק נמצא מוזיאון שמציג תערוכות פנים "רגילות", וכמו בכל גני הפסלים שמניתי, טורן-פארק, מפעיל תוכניות חינוך, הדרכות, ומופעים שונים. מכאן, מומלץ להמשיך שעה צפונה, ל-Mass MOCA שביחד עם DIA נחשב אף הוא לאחד מחללי התצוגה המובילים של אמנות עכשווית.
הפארק האחרון במסלול, De Cordova, נמצא חצי שעה מערבית לבוסטון, והוא גם הוותיק שבחבורה. איש העסקים ג'וליאן דה-קורדובה תרם את האחוזה המפוארת שלו לעיירה סאמרווייל, בתנאי שהמקום יפעל כמוזיאון-פארק פסלים. ואכן, ב-1950, 5 שנים אחרי מותו, נפתח פארק דה-קורדובה, וב-140 הדונמים שלו מוצגים, חלקם באופן קבוע וחלקם מתחלפים, קרוב ל-100 פסלים. בנוסף, החל משנת 2010 דה-קרודובה מקיים ביאנלה לאמני אזור ניו-אינגלנד. בין שבילי הפארק הוצבו פסלים של אנתוני גמולי, דן גרהם, סול לוויט, ג'ים דיין, נאם גו'ן פייק ואחרים.
זה לא מפליא שלא מעט פארקי-פסלים גדולים קיימים בארצות הברית. בכל זאת, נדרש שילוב עוצמתי של מרחב והון, יכולת תפעול ותחזוקה, ומספיק קהל להצדיק את קיום האתרים הענקיים הללו. פארק פסלים טוב מאפשר חוויה מסוג אחר: הליכה מהורהרת בנוף וספיגה של הפסל מכיוונים שונים, על ובתוך רקעים שונים. אז לאלו מכם שמתכננים טיול לחוף המזרחי, זו קריאה לצאת מהערים הגדולות, ולחוות אמנות בטבע.