יש היום המון בושה לקחת חלק בעולם / יאיר גרבוז

זמן קריאה: 6:12 דקות

"יש היום המון בושה לקחת  חלק בעולם" / יאיר גרבוז
 
על הדמויות האנורקטיות של יורי כץ ועל הדמיון בינן לבין שיריו של ישראל אלירז

הציור של יורי כץ מעורר, למזלו הרב, שאלות קשות ועקרוניות. ממילא הוא מעורר גם חשדות שנעשים חלק ממהותו. כשעומדים מול ציור שלו ומתבוננים בתשומת לב הנדרשת מופעל מנגנון אנרגטי של שאלה ותשובה, חשד והפרה. האם זהו ציור עכשווי? עדכני? רלוונטי? האם הביוגרפיה האישית והמקצועית, הלימודים האקדמיים השמרניים בברית המועצות, אינם יושבים עליו ומוחצים וגורסים כאבן ריחיים? האם העדינות והאינטימיזם והאיפוק אינם הופכים לחומרים משמרים? התהיות הללו אינן באות מבחוץ ואינן של המתבונן אלא הן קיימות בגוף הציור כחומרי תעתוע. הציור שומר על טריותו ותוקפו דווקא באמצעות ספקנותו ופקפוקיו של הצופה. קיומה המתחבא של הרלוונטיות נותן לציור מנות קטנות ומדודות של חמצן. זה ציור היוצא נשכר מאמירות המתחילות במילים: בכל זאת.. בבדיקה ארס פואטית פולשנית מתגלים בו חורים מופלאים באיזון. הדיון הביקורתי נחוץ לו יותר מכל שבח ואהבה כי הוא מחזיר אותו לרצף ההיסטורי החשוב של ריאליזם אמיץ חריף חושפני ומתפתח ומרחיק אותו מהציור הדתי המכונה בטעות ריאליסטי שאיננו אלא געגועים נוסטלגיים לעבר וכול כולו רצף של הפגנות ידע ויצירת רושם. לא מדובר לפיכך באפולוגטיקה אלא במהלך הכרחי לפיענוח, ולו חלקי, של סוד העוצמתיות של יורי כץ.

"אני לא חדל להביט במה שאינו חדל להשתנות"
לא מזמן כתבתי דיאלוג קצר בתוך אחד מציורי. דומני שהוא נכון כמו שרק בדיחה יודעת להיות. 

  • הוא למד ציור אצל צייר שעלה מברית המועצות.
  • ומאז!?
  • מאז יש לו בסיס מוצק.
  • והוא הצליח להתקדם!?
  • לא! איך יתקדם!? הבסיס ממש מוצק.

יורי כץ1

לא פעם משתמשים בהגדרה 'ריאליזם' כאילו תפקיד היצירה להחמיא ליוצרה על יכולתו הטכנית ולצופים בה על רגישותם ועינם החדה. ולא היא; ריאליזם נכון הוא מפתיע ומביך אותנו ועשוי להראות, לפחות בראשונה, לא אמיתי אלא מוגזם או מוקצן, אפילו גרוטסקי. במקומות של הסתרה והכחשה וייפוי, האמיתי נראה לפעמים מומצא. כשכולם מאופרים המראה הטבעי נראה כמו העמדת פנים.
וכך מסיים אבות ישורון את שירו: "ריאליזם":
"ישבתי במקום – ישבתי במקום.
אך כשסטיתי – נתמלאתי מחברת ריקה."

יורי כץ לא יכול להוריד מעל כתפיו את עולה וכובדה של המסורת וגם לא לסלק את עוצמת איומיה לכן הוא נוהג כצמח מדברי שמחויב לכללים קפדניים של שימור אנרגיה. הוא מצייר ציורים קטנים, הוא מצייר דמויות בודדות ואפילו אלה הן בין רזות לאנורקטיות. הוא מצמצם את העולם, הוא מאחה את הרקע, הוא מתעלם כמעט מקיומם של חפצים, הוא מכנס הכול לקיום עוברי. והנה כל ההתכווצות הזו מכניסה אל תוך השקט המלנכולי והמצטנע מנוע טורבו רגשי. ובתוך מהלכים הנראים לרגע מוכרים ולעוסים הוא מצליח לגדל את היוצא מהכלל.

"להטות אוזן לעולם מלאכה לא פשוטה"

השורות הפזורות לאורך הטקסט מתוך שיריו של ישראל אלירז מעוררות אף הן חשדות בחינן, ביופיין ובפשטותן וגם בהן מתגלים בהדרגה הן הכאב והן הכוח, הן העוצמה והן האיפוק. גם בשורות האווריריות והמצמצמות הללו יש איזו מודעות לאופציית האנכרוניזם אך בסופו של דבר הן מציגות ניצחון ממזרי על הסכנות שהן עצמן מייצרות. אני מוצא ערך ויופי בהפגשה שכפיתי על  שני היוצרים הללו.
"אין היום הרבה מה לראות
אבל מחר יהיה"

גם בשירים וגם בציורים יש מינימליות לא מתקתקה, לא כזו המציעה להמיס את המעט ולדמיין ממנו מרובה. אלו הם שירים וציורים שלא מאפשרים יותר מדי מרחב אסוציאטיבי, הם לא שבילים אל סיפורי עלילה, אלא מסלולי חשיבה. הם מטילים את עצמם על הצופה בחדות ובבהירות שסופן חייב להיות כאב. מדובר בפשוט כתחבולה אך גם כהכרח.
״לא תמיד היה ככה
פעם היה אחרת
פעם היה פעם
חכה ותראה"

 

 

יורי כץ2

בספרו של אריאל הירשפלד "לקרוא את עגנון" בהוצאת "אחוזת בית" הוא כותב: "מחשבה מעמיקה על הריאליזם תגלה כי הוא מכיל יסודות המערערים כל סיבתיות וכל כיווניות בתפיסת המעשים וההיסטוריה, ובכך הוא חילוני במהותו. הריאליזם הוא מושג ה"אמת" שעגנון נזקק לו פעמים רבות, והוא מחויב לו מעל כל ערך אחר".
יחסו של יורי כץ אל דמויותיו אף הוא מורכב ומסובך. "יש מים בתוך המים ואנחנו נמצא אותם". דמויותיו הן בעלות אופי וייחוד וחד פעמיות ולפיכך מעוררות תחושה שיש כאן איזו הסתכלות של פורטרטיסט שיאפשר התיידדות עם מושאיו אבל אי אפשר לממש את האופציה הזו. היא חומקת ובורחת. הדמויות, להבדיל מהצייר, נטולות ביוגרפיה וחייהן, כחיי הציור, לגמרי אוטונומיים. ובכל זאת,  אין הן דמויות האופייניות לציור של הפשטה כלומר הן אינן תירוץ ולא תמריץ ולא מחולל. הן ישות עצמאית בלתי מתיידדת עם סיפורים מודבקים באופן שקשה להסבירו וכמו כל הסבר חלקי הוא יכול להכשיל; הדמויות הללו נראות כמייצרות סיאנס, כמשהו שמוביל כל פעם בגוון אחר אל איזו מהות אנושית גדולה מפרט בודד זה או אחר. האנורקטיות של הדמויות כוללת צמצום משמעות לשם אגירת משמעות אחרת. הן אנטנות אנושיות עם צרכים מעטים ופחדים מרובים. הכול בציור הזה כמוסתי – הדמויות, הרקע, המגע המכחול, החומר הצבע.
"קחי כלי, לא חשוב איזה
מלאי אותו בלא חשוב מה
הציגי אותו על שלחן העץ
המלא בעצמו והביטי
איך מה שמתחיל לקרות
כבר קרה ויקרה
ובכל רגע (שהוא כהרף עין)
את ממציאה את צורת
היותך"

והנה עוד ציטוט מהיותר יפים ומדויקים  בספרו של אלירז: "מה שהיה גלוי עומד להתגלות".
בדיוק כמו שהריאליזם הטוב מציע לנו להוציא מתוכנו קריאות הפתעה והשתאות. כשם שהוא מהווה עיבוד חפירה וחיטוט וגילוי שמראה את הלא מוכר ואת מה שטרם התחוור ונעשה למצוות אנשים מלומדה כך גם מעשה הציור הזה הוא מעשה של חקירה והתהוות וגילוי וכל הקשר שלו לביוגרפיה של הצייר, כמו גם למסורת האקדמית, איננו אלא כמו הקשר שבין בניין למרתף. העולם והציור פועלים זה לזה כמצלתיים בעלות צליל תגליתי... מעבדתי... כירורגי. את המעט שניתן להשיג אפשר רק מעמדה של נמיכות רוח ושל תפיסת הריאליזם כעול הגילוי.
"לאט אנו מגלים כל מה שדימינו שאבד לנו
ויתכן שזה כל מה שעשינו"

מי שקורא ציור בעיניים מעיינות יגלה שיורי כץ מדבר בתוך הציור עם עצמו על מגבלותיו... מצטער עליהן... מתאבל עליהן ובסוף משתמש בהן ומתיידד עמן. הציור הוא בעל זיכרון וגם לדמויות המצוירות בו יש זיכרון. יוצא מזה שהציור היה גם ציורים אחרים והדמויות היו במהלכו ובמהלכן דמויות אחרות. הוא והם היו במצב של התחלה ובמצב של פגימה ובמצב של חרטה ובטשטוש ובמחיקה והיו להם רגעים של יופי וגם רגעי כיעור ואימה וברגע כלשהו הם נעצרו במצב שיש בו גם מהפגימה וגם מההכלה... מהכיווץ ומהדחיסה ומן המלאות.
״בקצה אין כלום מלבד דלת
ואם יש דלת יש
ליד הדלת
ומאחורי הדלת ומתחת
ואצל ומעבר"

יורי כץ3

לציור של יורי יש רקע של ידע אבל אין בו ידיעה. הוא מתחיל מהאין והולך אליו. יש בו פיתוי אבל אין לו יכולת להתפתות. יש בו היסטוריה צורנית וצבעונית וחומרית אבל לא מאפשרים לה לקבוע את הכללים. יש בו מקום לגאוות המעשה וחדוות היד היודעת אך המקום הזה נשאר מיותם. יש בו הרבה ממה שמכונה – מקרה, אבל המקרה הזה הוא שמסיט את הציור מהסיפור הנדוש של אמן – מודל לסיפור הרענן של אמן שהורגל אל המודל אך מצייר רק את הניסיון הלא תמיד מודע לנטוש את הדמות המצוירת ולברוא את הדמות המצטיירת.
"על כל שאלה (עד שתמצא
התשובה) הוא משיב:
אין בעץ שני אגסים שוים"

הצייר עצמו אומר על עבודותיו: "עבורי הומניזם וגרוטסקה כרוכים זה בזה. ההומניזם של ימינו אינו מתייחס לבני האדם כטובים מטבעם; ברוח הגרוטסק, תפקידו להצביע על אי-השלמות והפגיעות האנושית ולעורר חמלה והבנה. הדמויות בעבודותיי נראות כאילו הן נאבקות לשמור על צלמן לנוכח 'אנורקסיה קיומית' המאיימת להכניען".
הפסל יעקב דורצ'ין כתב על יורי כץ רשימה המסתיימת כך: " למה דומה שחזור פניו של מאיקובסקי, מה הוא מנסה לרפא, האם זאת ביוגרפיה? יש יופי באזור דומיה, שום-מקום שהופך למקרה בגלל נוכחות, מסע הצוללת תחת כיפת הקרח, צדו האפל של גוף שמימי, וצידם החסר של פני המשורר. היום אלה עניינים טכניים בעיקרם, אבל בתנאים מסוימים גם אגדה יכולה להיות רק מה שקרה".

יורי כץ4

מכל הציירים שאפשר להזכיר אותם בזיקה ליורי כץ הנכון ביותר הוא דווקא חיים סוטין ולא בגלל האקספרסיוניזם הממותן הנוכח בהצטדקות מסויימת בציורים ולא בגלל עיניים קרועות ולא בגלל שבירות וחולי אלא בגלל שהציור משנה את המודל ובורא מצב של אחרי המודל. בגלל שגם אצל סוטין לא האדום נעשה דם אלא הדם נעשה צבע. בגלל שסוטין נתפס באמצעות הסבל אבל איכות הציור שלו נלמדת בעקבות תנועת המכחול שלא פעם מתרחקת אפילו מהסבל.
אל ייעלם מעיני הצופים המרכיב הפוליטי-חברתי בציורים אבל התבשיל הזה מתבשל עד שמרכיביו הראשוניים נבלעים זה בזה ואין יותר דרך להתירם. יש בין המרכיבים חמלה ויש ביקורתיות ואירוניה ואפילו גרוטסקה, כפי שהצייר מעיד על עצמו, אבל אף אחד מכל אלה לא יכול לשאת לבדו את טריותו הרוטטת של הצבע ואת רגישותו הבלתי מתפייטת של המגע. זהו ציור שזכה למאגר נכבד של די אן איי אנושי. "יש היום המון בושה / לקחת חלק בעולם".
 
*כל שורות השירים הנתונות במרכאות, לרבות כותרת הרשימה הן, אם לא צוין אחרת, מתוך ספר שיריו של ישראל אלירז "ליד המים. אגסים" בהוצאת "קשב" לשירה.
 

תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
s
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות

כל הזכויות שמורות לבסיס לאמנות ותרבות
CREATED BY FIRMA & Compie. בסיס לאמנות ותרבות בסיס לאמנות ותרבות

רוצה לדעת עוד?