המפגש בין קולומבוס לאינדיאנים מקומיים. מתוך אוסף הסמית'סוניאן

לא צייר אינידאני גדול. צייר גדול / גלעד מלצר

זמן קריאה: 4:28 דקות

לא צייר אינידאני גדול. צייר גדול / גלעד מלצר
 
הדור שלי הוא אולי האחרון שגדל על המיתוס המחריד בשקריותו שילידי היבשת החדשה, אמריקה, שכונו אינדיאנים בשל הטעות הבסיסית של קולומבוס וחבורתו שחשבו שמצאו את הדרך המערבית להודו-אינדיה, שהם, עשרות העמים הקטנים והגדולים, השבטים והקהילות שחיו במרחבים העצומים מזה אלפי שנים, הם הרעים, האלימים, הפרימיטיביים, עובדי-האלילים, הגנבים, השיכורים, ולכן המאבק של האדם הלבן, הנאור נגדם, צודק.
מאות סרטים (מערבונים), ספרים, ציורים, שירים, נאומים, מאמרים מלומדים של אנתרופולוגים, סוציולוגים ואנשי רפואה, אינספור חוקים, הסכמים שהופרו, ובעיקר, עוד ועוד מעשים, הטמיעו בדורות של אנשים את העוון המעוות שכיסה על העוול הנורא, השואה של העמים המקוריים באמריקות. שואה שנגרמה ממגפות (בשל נגיפים שנדדו עם הכובשים מאירופה, ושהמערכת החיסונית של האינדיאנים לא יכלה להתמודד עמם), מסעות טבח, מצעדי מוות, הבטחות שהופרו, ובעיקר בוז עמוק, רצחני.
בתוך כל זה מה ידענו על אינדיאנים? שהם שרים עם יד על הפה. חובשים עטרת נוצות, יורים חיצים. מעשנים פייפ, וצדים באפלו. ידענו שהם גרים באוהלים בשם ויגוואם, רוכבים על סוסים בלי אוכף, ולובשים בגדי עור.

המפגש בין קולומבוס לאינדיאנים מקומיים. מתוך אוסף הסמית'סוניאן Christopher-Columbus-631

ידענו כלום, כי לא צריך לדעת כלום על מי שכמעט ונעלמו, כי הגיע להם. כך סיפרו לנו.
המלחמות עם האינדיאנים הסתיימו בתחילת המאה העשרים. הם הובסו, יושבו בשמורות, ושם הורשו לנהל בתי קזינו. המצב הסוציו אקונומי במרבית השמורות הללו נורא והאפליה כלפי השרידים נמשכת במלוא העוז.
 

אבל, במקביל, התפתחה בקרב הצאצאים מודעות פוליטית שהולידה כמה שינויים חשובים: ייצוג במוסדות, דרישה לתיקונים חברתיים וכלכליים, מאבק מתמשך לשינוי הנרטיב, ופעילות קדחתנית לשימור ולפיתוח התרבות והמורשת.

הסמית'סוניאן, שתחת כנפיו האדירות פרושה רשת מוזיאונים מסוגים שונים, מכיל היום גם שני מוזיאונים לאומיים למורשת האינדיאנית (מעניין שנשארו עם השם), אחד בבירה וואשינגטון, והשני בבנין המכס היפהפה בדאונטאון מנהטן. קשה היה לבחור אתר סימלי מזה: מצד אחד המוזיאון נמצא בלב אזור הפיננסים של ארצות הברית, צמוד לוול-סטריט, ומצד שני הוא ממוקם כמה עשרות מטרים מהאתר שבו ב-24 במאי 1626, סוחר הפרוות הפלמי פיטר מינוויט רכש בנזיד עדשים מנציגי אומת ה-Lenape את האי מנהטן (שפירושו בשפתם: המקום בו אוספים קשתות), שתתברר כרכישת הנדל"ן המוצלחת אי פעם.

האוסף הקבוע הנהדר במוזיאון – מאלסקה ועד מקסיקו – מהווה מבוא מצוין לעושר הויזואלי של העמים האינדיאנים. לצידו מוצגות תערוכות אשר מתמקדות בתרבויות ספציפיות, ובעשייה עכשווית. כרגע, למשל, מוצגת שם תערוכה קטנה ומאירת עיניים המתמקדת בטאינו, התושבים הילידיים של האיים הקריביים, שרק בעשורים האחרונים ההיסטוריה העקובה מדם שלהם, התרבות והמורשת שלהם, זוכים להכרה, ובמקרים רבים, להצלה.

טומי וויין קאנון בסטודיו שלו בסנטה פה, 1976 בסטודיו בסנטה פה ב 1976

אבל התערוכה המפתיעה שמוצגת שם הקיץ מיוחדת לפועלו של האמן, המשורר והמוזיקאי טומי וויין קאנון (T.C Cannon – 1946-78) שנחשב לאחד מגדולי הציירים הילידיים, ולהבטחה גדולה כשנקטעו חייו בתאונת דרכים בגיל 32. הוא גדל באוקלהומה להורים משבטי הקיוואה והקאדו, ופירוש שמו (בשפת הקיוואה), Pai-doung-a-day, שניצב בשמש. עם סיום לימודיו בשנת 1964 הצטרף לאקדמיה לאמנויות אינדיאניות שנפתחה שנתיים קודם לכן בסנטה פה, ניו מקסיקו. בוגריה בשנות השישים היו חלק מהמהפכה התרבותית, פוליטית, חברתית שתבעה מקום לא רק לאופני ביטוי מסורתיים אלא גם למעורבות בחברה ובאופני הביטוי העכשוויים.

קאנון פיתח סגנון אישי שעירב השפעות מציירים כמו ואן גוך, מאטיס, גוגן, פרידה קאלו, במקביל להתעניינות הולכת וגוברת בפופ, בתרבות העממית של המערב והדרום בארצות הברית, ובמוזיקה ותרבות פופולארית, ובעיקר במוזיקה של וודי גאת'רי ובוב דילן לו הקדיש דיוקן מורכב בשנת 1966. קאנון זכה במלגה לתואר שני בסן-פרנסיסקו ארט אינסטיטוט, אבל למרות שהעיר היתה באותן שנים מרכז "ילדי הפרחים", ולמרות שנחשב כוכב צעיר, הוא מחליט כעבור חודשיים בהחלטה הכי לא מתקבלת על הדעת באווירה זו, ומצטרף לאחת מיחידות העילית של הצבא האמריקאי, "החטיבה המוטסת ה-101" (בה, אגב, שירת גם בחור צעיר בשם ג'ימי הנדריקס). הוא חזר משם בסוף 1968 מעוטר בחמישה אותות הצטיינות, פציעה, מחברות עם שירה ופזמונים, רישומים, וצלקות שנשא כמעט כל מי שהשתתף באורגיה הרצחנית בדרום מזרח אסיה. הרישומים שלו מאותה תקופה מראים את חיי החיילים, את האלימות שריחפה גם מעל הזמן הפנוי, ואת הניסיון של האינדיאנים להשתלב דרך הצטיינות.
 

Mama and papa have the shiprock blues, 1966 mama_papa_shiprock_blues, 1966

קאנון נע כל הזמן בין המדיה השונות, המשיך לכתוב (ולפרסם) שירה, והתחיל להופיע עם המוזיקה שלו. אולי משום כך התפוקה הויזואלית שלו היתה קטנה, ועד מותו בגיל 31 הוא צייר רק כ-85 עבודות, וכ-200 רישומים ואקוורלים. השנים בין שובו מוייטנאם למותו היו המוצלחות בקריירה הקצרצרה שלו: הוא הציג ברחבי  ארצות הברית, גלריה מכובדת ייצגה אותו בניו יורק, ועבודות שלו נרכשו לאוספים מרכזיים, ביניהם על ידי מוזיאון האמנות של הסמית'סוניאן.
אחת מעבודות המפתח ביצירה שלו היא Mama and Papa have the Shiprock Blues משנת 1966 ובה נראים גבר ואישה בלבוש אינדיאני מסורתי, בציור בתוך ציור, פעם הוא עם משקפי שמש ומעשן, ופעם היא עם משקפי שמש, יושבים בדיינר, כמעין קפסולה של הקונפליקט בין מסורת לעכשוויות, בין דימוי למציאות.
הנפש החצויה הזו באה לידי ביטוי נוקב בציור "חיילים" מ-1970, אחרי ששוחרר מהצבא, ובו נראה חייל חצי אינדיאני-חצי לבן, ספק צלוב, כשהוא לבוש בבגדים של גנרל ג'ורג' ארמסטרונג קסטר שנלחם בשנות ה 1870 בשבטים האינדיאנים בצפון ארצות הברית. דווקא מותו בקרב, והפיכתו לקדוש של המאבק הקולוניאלי הלבן, הביא להגברת הלחץ על האינדיאנים. והנה, עכשיו קאנון וחבריו האינדיאנים משרתים בצבא הקולוניאלי האמריקאי, מול הוייטנאמים.

חיילים, 1970 חיילים, 1970

קונפליקטים ושאלות של זהות בחברה מסוכסכת היו נושא מרכזי ביצירתו בשנות ה-70. ב"נוף הבירה וואשינגטון עם אינדיאני שקיבל מדליית שלום" (כן, במקרים רבים כותרות העבודות שלו, בדומה לשמות אינדיאנים, הם תיאור), הוא דוחס למשטח הציורי ג'סטה אמיתית, חלוקת מדליות שלום לאינדיאנים ששרתו בכוחות המזוינים, כשמבעד לחלון נראית גבעת הקפיטול. הפער נשמר, אבל החלום, מצד אחד לשמור על אוטונומיה ומצד שני להשתלב, לא נמוג.

Washington landscape and indian with peace medal, 1972 washington_landscape_and indian with peace medal, 1972

דווקא בעבודה האחרונה שלו, עבודה שלא סיים לגמרי, קאנון חוזר באופן עמוק יותר לדימוי הגן-עדן הפרה-קולוניאלי. הציור הגדול (240 על 670 ס"מ) שהוזמן על ידי מועצת התרבות והאמנות של העיר סיאטל, מתאר סצנות מחיי השבטים במישורים הגדולים של היבשת, במעין הכלאה של תולדות האמנות, מציורי המערות, דרך גוגן בטהיטי, ועד הצבעוניות הזרחנית-פופית של וורהול. "החזון של קאנון", כותבת אוצרת התערוכה קארין קריימר, "הוא דוגמה חלוצית ומופתית לשאיפה של אמנים אינדיאנים להרחיב ולהעמיק את ההגדרה של האמנות שלהם. גוף היצירות שלו השפיע על אמנים אמריקאים מכל הקהילות, ועל האמנות האמריקאית שבאה אחריו. הוא לא פחד מהמורכבות שבעיסוק בפוליטיקת זהויות, והראה כיצד התרבות, המסורות, והאנשים שהם צאצאי הילידים המקוריים של היבשת הזו, הם חלק מרכזי וחשוב ממי שאנחנו".

Two Guns Arikara, 1974–1977 אריקרה עם שני האקדחים, 1974-77

עזבו אתכם מהביאנלה בוויטני, לכו למוזיאון הנהדר הזה, לראות את התערוכה של קאנון ותכירו צייר גדול. לא צייר אינידאני גדול. צייר גדול.      
 

תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
s
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות

כל הזכויות שמורות לבסיס לאמנות ותרבות
CREATED BY FIRMA & Compie. בסיס לאמנות ותרבות בסיס לאמנות ותרבות

רוצה לדעת עוד?