מהנעשה בשטח / דנה גילרמן 5/4/16
אף אחד לא בא
מה היה ורה אם לארץ היה מגיע רקדן מפורסם, נאמר מיכאל ברשניקוב, ומזמין קהל גדול לפתיחת תערוכה מיצירותיו או ריקוד חדש? סביר להניח שלפחות האנשים מתחומו, כלומר רקדנים וחובבי מחול, היו מגיעים לראותו. אם כך, איך אפשר להסביר את העובדה שבפתיחת התערוכה של צמד האמנים הבינלאומי הנודע, "אלמגרן ודראגסט" במוזיאון תל אביב, הגיעו אולי שלושה אמנים? האם אנשי השדה המקומי – אוצרים, מנהלי מוזיאונים, אמנים, מנהלי גלריות וסטודנטים לאמנות - לא מכירים את השניים שהציגו בביאנלה בוונציה את אחד הביתנים המרתקים ב-2009? אולי לאמנים המקומיים אין ממש עניין להכיר קולגות מחו"ל ולתת להם כבוד? ואולי הם סתם מותשים מהמירוץ היומיומי אחרי פרנסה. כך או כך, זה נראה מוזר, שלא לומר מעציב.
דרושה אספנית פמיניסטית
לפני כשנה וחצי קמה קבוצת אמניות, ובראשון האמנית רינת שניידובר וחוקרת האמנות טל דקל, וביקשה משרת התרבות אז, לימור לבנת, להעניק פרס ייעודי לאמניות בלבד. "פעם אחר פעם נשים נאלצות לציית לתכתיבים הגמוניים (גבריים במהותם) שנוגעים לצורה ולתוכן של יצירתן, אם ברצונן להצליח בעולם האמנות", הן כתבו. בהקשר הזה מעניינת הידיעה שפורסמה השבוע ב "The artnetnews" לפיה הפילנתרופית הבריטית אליזבת מורדוך, מייסדת קרן "Freeland Artist Award", הודיעה על הענקת פרס חדש לנשים אמניות באמצע הקריירה, בסך 150 אלף דולר. הפרס, שאינו מוגבל בגיל, יכלול גם תערוכה במוסד יוקרתי. "נשים אמניות באמצע הקריירה עדיין מציגות פחות בעולם האמנות ופרס זה מטרתו להעלות את הפרופיל שלהן", נאמר בהודעה לעיתונות. "כמובן שזה רגע בחיים שהוא מאתגר לכל האמנים אבל, כפי שהמחקר שלנו הראה, זה בעיקר המקרה עם נשים".
לבנת לא נענתה בזמנו לבקשה אבל אולי המדינה היא באמת לא הכתובת, וזה הזמן לבדוק אם יש בשוק הפרטי אספניות נשים בעלות אג׳נדה פמיניסטית שאוספות אמנות של נשים ומבינות את החשיבות שבמתן במה לאמניות מצוינות שאינן זוכות לחשיפה מספקת.