שמור וזכור בדיבור אחד
מילים: הוזמנתי להשתתף בערב חגיגי בבית כנסת. שמרו לי כסא בשורה הראשונה. בשום מקום, מלבד בבית כנסת, לא הייתי קוראת את ארבע האותיות הגדולות באות דויד, המודפסות על נייר בגודל A5 (חצי הגודל של A4) שהונח כשלט על כסאות השורות הראשונות - בהטייה היפה שָׁמוֹר - של מצוות שָׁמוֹר: שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. בשום הזדמנות אחרת לא שמרתי לעצמי את השלט הזה הפשוט מנייר והגיתי בו רגע אחד נוסף. המקום, ההקשר, הערב המיוחד וההרצאה שנישאה (שרמזים לה מופיעים בשרבוטים ששרבטתי סביב לאותיות דויד הגדולות) – הם שהביאוני לקרוא את שָׁמוּר הארצי כל כך, הפרגמטי, הטריטוריאלי, החילוני כשָׁמוֹר המבקש לקדש את השבת, לבדל אותה משאר ימי השבוע ולייחד אותה.
תמונה: השמוּר הישראלי מופיע לא רק מודפס על ניירות מודבק לכיסאות באולם ההרצאות או באודיטוריום המכובד, לא רק על שולחנות מוזמנים במסעדות, אלא גם צבוע דרך קבע בחניונים: שמור להנהלה, או חניה שמורה, או רק שָׁמוּר.
יהיה משמח אם מישהו ינקד אותם אחרת.