אחוזת פאסאקוואן

נצחון המכשפה, הבנאי, הנער מקולורדו והסבתא / גלעד מלצר

זמן קריאה: 5:05 דקות

נצחון המכשפה, הבנאי, הנער מקולורדו והסבתא / גלעד מלצר
 
בניגוד לתפיסת העולם המעוותת והגזענית של דונאלד טראמפ, ארצות הברית אינה רק מדינה של מהגרים – זו עובדה שאפילו תומכיו יודעים – אלא היא מדינה שהמגוון, השוני, וכן, גם הקיצוניות התרבותית, דתית, פוליטית, אידיאולוגית שהיגרה אליה היא מה שהפך אותה לכל כך עשירה, מלהיבה, יצירתית, דינמית, ולפעמים אפילו מטורפת.
לפני שבועיים https://bit.ly/2ssxzmQ ראינו כמה דוגמאות לאתרים-מיצבים-חללים שעיצבו בעיקר בעלי חזיונות ברחבי הרפובליקה הגדולה. היום נמשיך את המסע מחוף-לחוף ונעצור אצל עוד כמה טיפוסים וטיפוסות שיצרו אמנות טוטאלית, מהממת.

גרנמה תרזה לואלה פריסבריי. בקבוקים ובובות. פריסבריי 3

למשל גן הבקבוקים של גרנמה (סבתא) תרזה לואלה פריסבריי (1896-1988), בעמק סימי, דרומית ללוס אנג'לס. בשנת 1946 היא ובעלה אל רכשו פיסת אדמה קטנה והציבו עליה טריילר למגורים. היו שלוש בעיות. הראשונה, ריח חריף שהגיע ממשחטה סמוכה ונישא על גלי אבק. השניה, אוסף עפרונות המזכרת של תרזה, 17,000 כאלה היו לה, ואוסף הבובות, למעלה משש-מאות, שהיו בבת עינה ולא היה לו מקום בקרון הקטן והצפוף. הבעיה השלישית היתה שעם קניית האדמה, נגמר להם הכסף. אז הפתרון של סבתא (היא התחתנה בגיל 14 עם בעלה לשעבר של אחותה...) היה להתחיל לבנות גם קיר שיחסום את האבק והריחות, וגם מבנה לאחסון האוספים. אחרי שהבינה שחומרי בניה סטנדרטיים יקרים מדי עבור הפנסיה הצנועה שלה, החלה בגיל שישים במסעות יומיים לחלק שבו הפרידו במזבלה האזורית את בקבוקי הזכוכית. אחרי קרוב לשני עשורים ו- 1,000,015 בקבוקים היו בחלקה הקטנה שלה, "כפר הבקבוקים", שישה-עשר מבנים. "כל אחד יכול לעשות משהו עם מליון דולר", היא אמרה, "אבל נראה אתכם עושים משהו מכלום, מזבל. וכמה כייף היה לי!". שש שנים אחר מותה, רעידת אדמה בסמוך ל"כפר" פגעה ביציבות של כמה מהמבנים, ונאסר להכנס אליהם. מאבק ציבורי, מתנדבים, תרומות ותמיכה של הרשויות עזרו לשקם את המקום, ולעזור בתחזוקה.

טירת בישוף טירת בישוף

את חלום חייו של ג'ים בישוף לא תקפה רעידת אדמה אלא סתם בירוקרטיה קטנונית. בשנת 1959, כשהיה בסך הכל בן 15, הוא קנה חלקה בגודל 10 דונם שמשלושה כיוונים גבלה ביער סן קריסטובל המדהים בדרום קולורדו. מה שאמר שהיא היתה גבוה בהרים, רחוק מכל מקום ישוב. בקיציים, ביחד עם חברים ובני משפחה, הוא עלה לאדמה שלו, וביחד הם ניכשו שם את האדמה, הזיזו סלעים, והקימו בקתה קטנה. כעבור עשור, הוא החליט שהגיעה העת להגשים את חלומו: לבנות טירה. לא מבצע קל בשום מצב, ובטח שלא בגובה של קרוב לשלושה ק"מ. זה לקח לו כמעט ארבעים שנה, הרבה עזרה מידידים, טונות של סלעים, ברזל, אבנים, קרמיקה, עץ, ובעיקר דימיון ותשוקה, והטירה מתנשאת היום לגובה של למעלה משבעים וחמישה מטרים, או כחמש עשרה קומות. בקומות העליונות החלונות הם ויטראז'ים מרהיבים שעשתה אישתו.
ואז הרשויות התחילו לנג'ס. זה לא בטוח. זה גבוה מדי באזור שאסור לבנות לגובה. זה מחומרים אסורים. וכו' וכו'. אבל מי שבנה טירה בשלג בהרים לא יכנה לצווים. וניצח. כשתהיו בקולורדו ג'ים ישמח שתבקרו.

בתוך הבית של מרי נול בתוך הבית של מרי נול

החיים של מרי נול היו קלים ונוחים יותר, אבל אחרי מותה בשנת 2001 בגיל 87, גורלו של מפעל חייה עמד בסכנה. נול, שגדלה למשפחה אמידה במישיגן, ירשה אחרי מות הוריה גם את בית הקיץ שלהם בעיירה פוקס פוינט שעל גדות האגם, וגם ירושה נאה. היא הקדישה את חייה ליצירת אלפי פסלים, אובייקטים, תבליטים, אסמבלאז'ים, כלים, מוביילים, צעצועים ועוד, והציגה-אכסנה את כולם באחוזה הקטנה שלה, הן בגן והן בתוך הבית. "אנשים רואים בי מכשפה", היא סיפרה בראיון. מי שזכה לבקר בתוך הבית, ראה שאין בו כמעט סנטימטר שאינו מכוסה באמנות: פסלונים, מוביילים שיורדים מן התקרה, ציורי קיר במדרגות ובמרתף, ויטראז'ים על החלונות. כשהלכה לעולמה הורישה את הבית ותכולתו למרכז קוהלר לאמנויות, בעירה הסמוכה שבוייגן. המרכז תכנן לפתוח את הבית לקהל הרחב, ואז החלו הבעיות. השכנים האמידים לא אהבו את העובדה שמבקרים רבים החלו להגיע לבית המופלא, והגישו צווי סגירה. וניצחו. אולם מרכז קוהלר לא נכנע, ועשה את הלא יאומן: ארזו את כל תכולת הבית, לא לפני שסימנו היכן בדיוק יעמוד כל פריט, פרקו את הבית לגמרי, עקרו בזהירות את שבעים הפסלים שבגינה, ותכננו לבנות הכל מחדש במרכז. ואז שוב תפנית. התברר שניתן יהיה לשקם את הבית, להחזיר הכל פנימה, והעירייה אף תקצה מגרש חניה. עכשיו מה שעומד בין החזון של מרי נול לבין החייאתו הם כמה מיליוני דולרים. אני מאמין שרוחה של המכשפה הטובה תנצח בסוף.

אחוזת פאסאקוואן 1920px-Pasaquan_ceremonial_ring

קרן קוהלר עזרה להציל ולתחזק גם את פאסאקוואן שבבואונה-ויסטה, ג'ורג'יה, האחוזה-סביבת אמנות המטורפת שבנה St.EOM, השם שהמציא לעצמו אדי אוונס מרטין (1908-86) אחרי שייסד את דת הפאסקוואניזם. ולא, אין כמעט איש שיודע מה זה בדיוק, ואין לדת הזאת יותר מאמינים מעבר ל-EOM הקדוש שירש את האדמה עליה הקים את פאסאקוואן. מרטין היה מגלה עתידות וקורא בכף יד, והוא העביר את העסק שלו למקום אחרי שהוריו נפטרו בשנת 1950. מאז ועד מותו הוא בנה באחוזה הקטנה מחומרים שמצא כמה מבנים, מעגל תפילה, ואת כולם כיסה בדימויים מופשטים ובדיוקנאות של אנשים שהכיר, או רוחות שפגש במהלך הסיאנסים. פאסאקוואן היא היום אתר מורשת לאומי שמנוהל על ידי הקרן בשיתוף אוניברסיטת קולומבוס. כן, וגם עליו כתבו, לא שיר כי אם אופרה שלמה, Eddie’s Stone Song: Odyssey of the First Pasaquoyan שהוצגה לראשונה בשנת 2017.
על המגדלים המופלאים של המהגר האיטלקי סיימון רודיה ליד שכונת וואטס בלוס אנג'לס איימה פשוט האוטוסטראדה שתוכננה לעבור ממש עליהם. רודיה (1879-1965) היגר עם משפחתו מאיטליה כשהיה בן 15. המשפחה נדדה ברחבי ארצות הברית בחיפושים אחרי פתרונות תעסוקה. סאבתו, שעכשיו נקרא סיימון, עבר בין מקצועות הבניה השונים, ובין הרבה מאד בארים. "הייתי אחד האנשים הרעים ביבשת, ואחד השיכורים שבהם". ב-1921 הוא רכש פיסת אדמה קטנה בשכונת המהגרים וואטס, ולמחייתו עבד כבנאי. בשעות הפנאי שלו, בשלושים וחמש השנים הבאות, הוא הרים בחצר שלו את מה שרבים מחשיבים לאחת מיצירות המופת של הפיסול-מיצב-אמנות אאוטסיידרית במאה העשרים. "כדי שיזכרו אותך אתה צריך להיות טוב-טוב, או רע-רע. אתה חייב לעשות משהו שעוד לא עשו", אמר.

מגדלי וואטס. header-seashell-supposition

וזה בדיוק מה שהוא עשה. לבד. הוא הקים 17 מגדלים מחוברים ביניהם בגשרים ומרפסות, בגובה מקסימלי של 36 מ'. המגדלים נבנו מפסולת בניה, בקבוקים, אריחים, חפצים מן הנמצא, קונכיות, עצמות ושאריות צבע. את העבודה הוא ביצע בכלים ידניים, ולבד. ילדי השכונה, שאט אט הפכה אפרו-אמריקאית, היו מביאים לו חומרים, וכך ניתן למצוא "משובצים" במגדלים פחיות קוקה-קולה ישנות, עטיפות ואריזות, ענפים, קרטונים, מראות, ועוד.
בשנת 1954, כשהוא בן 75, רודיה נפל מאחד המגדלים. למזלו הפגיעה היתה קלה, אבל היה ברור לו שהוא לא יכול להמשיך וגם נמאס לו מהמריבות עם פקחי העיר לוס אנג'לס. הוא ביקש משכן לשמור לו עליהם, ונעלם.
אמנים מכל רחבי ארצות הברית החלו מתעניינים במגדלים המופלאים, וב-1961 עיתון קליפורני פרסם עליהם מאמר, ושאל, להיכן נעלם סימון רודיה? עכשיו כשהוא בן 82 הוא אותר, והפך לכוכב לרגע של עולם התרבות. הוא הוצג בכמה גלריות שהקרינו סרטים ושקופיות של עבודותיו, וגם קיבל תמיכה מקרן אלמונית.
בסוף שנות השישים, אחרי שהתברר שאוטוסטראדה אמורה לעבור על האתר, קרוב לאלף אמנים, אוצרים, שחקני קולנוע ואישי ציבור חתמו על עצומה להציל את המגדלים. התוכניות שונו, ומסלול הכביש הוסט. כמה קרנות מרכזיות תומכות בשימור וחיזוק המגדלים (כבלי פלדה נמתחו בין כמה מהם, ונעשו חפירות-כמו-ארכיאולוגיות לחיזוק היסודות). המגדלים הם אחד מאתרי המורשת הלאומיים, ובמקום פועל כיום מוזיאון, אם כי האתר סגור עד שנה הבאה לרגל עוד סבב שיפוצים.
המכשפה, הבנאי, הנער מקולורדו, והסבתא ניצחו והורישו לנו חלומות יצוקים. בטור הבא והאחרון בסדרה זו, נבקר בכמה מהם מחוץ לארצות הברית.

תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
s
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות

כל הזכויות שמורות לבסיס לאמנות ותרבות
CREATED BY FIRMA & Compie. בסיס לאמנות ותרבות בסיס לאמנות ותרבות

רוצה לדעת עוד?