אלכס ליבק

אוצרת: נורית טל-טנא

אלכס ליבק (נ' 1944), מבכירי הצלמים בארץ, מתעד את החברה הישראלית, על הסוגיות והסכסוכים המלווים אותה, זה כארבעה עשורים באמצעות צילום ישיר. בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 התפרסמו תצלומיו במדורים קבועים בעיתונים "חדשות" ו"הארץ" כחלק ממערך של עיתונות ביקורתית, החושפת נגעים במערכת הפוליטית, החברתית והבירוקרטית, ותרמו רבות להתקבלות הצילום כמדיום עיתונאי מן המניין [בארץ]. במרוצת השנים הוצגו עבודותיו בתערוכות שונות, וחמישה ספרים המוקדשים לתצלומיו ראו אור.
ליבק, חתן פרס ישראל לצילום לשנת תשס"ה (2005), תרם תרומה משמעותית לגיבוש האיקונוגרפיה החברתית הישראלית. בנימוקיהם להענקת הפרס כתבו השופטים: "אין עוד צלם כאלכס ליבק, המעורה כל כך בחוויה הישראלית. הוא ניחן במחויבות ובמשמעת, בראייה מקורית ונוקבת, לעתים אירונית, של המציאות הישראלית על המובלעות הנידחות שלה. ליבק מצלם מתוך חירות מחשבתית ואמפתיה ומתוך התבוננות פואטית במחוות הרגעיות של המתרחש ברחוב הישראלי".
מדיום הצילום בכלל, וצילום עיתונות ורחוב בפרט, מתנהלים בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי ומעצם הווייתם מעלים שאלות אתיות. ליבק ממשיך את מסורת ה"רגע המכריע" (decisive moment), שניסח הצלם הצרפתי, אנרי קרטייה-ברסון – צילום הלוכד הרף עין ומשקף את התבוננותו הייחודית של הצלם, את יכולתו הטכנית ואת תפישתו האסתטית. הרגע המכריע, פשוטו כמשמעו, בא לידי ביטוי מיוחד בעבודתו של הצלם האכפתי המעורב (concerned photographer), מבית מדרשו של הצלם ההונגרי-אמריקני, קורנל קאפה – צלמים המבקשים לייצר שינוי חברתי ותודעתי, ולא רק לתעד; לחשוף נגעים חברתיים, וכך להביא לשיפור מצב האנושות. גישה זו משלבת צילום שביסודו כוונה דוקומנטרית עם צילום שכוונתו אמנותית, ומבטא עמדה חברתית ביקורתית. בשנת 1988, בתקופת האינתיפאדה הראשונה, הציג ליבק בעיתון חדשות תצלום של פלסטינים מתים, שכובים על גבי משאית; בשנת 2005 הציג בעיתון הארץ סדרת תצלומים, שתיעדו את העוני בישראל. תצלומיו טומנים בחובם הן את ההקשר האינטלקטואלי והן את הפּוּנקטוּם (punctum), שעליו דיבר התאורטיקן רולאן בארת[1] – אותו פרט בתצלום הדוקר ופוצע את המתבונן, ומחייב התבוננות נוספת.

----------------------------------
[1] ראו רולאן בארת, מחשבות על הצילום, תרגום: דוד ניב (ירושלים: כתר, 1988).