האפס והאחד / ליאור זלמנסון
The Shed בניו יורק מסתמן כאחת האכסניות המבטיחות לאמנות דיגיטלית
לפני מספר חודשים, בקול תרועה רמה, נפתח אחד ממרכזי התרבות המדוברים ביותר בעולם, The Shed – הסככה - שנמצא בלב ההאדסון יארדס, האזור הידוע גם כקצהו הצפוני של ה-High Line. לצד קניון עצום מימדים ומבנה ה- Vessel, שכבר קיבל מעמד איקוני באינסטגרם לצד לא מעט נחרות בוז ממבקרים (ולפני חודש גם התאבדות ראשונה ומתוקשרת שגרמה לסגירה זמנית של המבנה). The Shed מתגאה בהיותו מבנה גמיש, שהייחוד שלו הוא ביכולת הפיזית לגדול (על חשבון הרחבה הציבורית), דבר המתאפשר על ידי מעין תקרת-קליפה חייזרית גמישה המוחזקת על ידי סט מנופים ייחודי שזז ומתרומם בהתאם לצרכי המופע.
The Shed אינו רק גמיש בהיבטיו האדריכלים, אלא שואף לטשטש את הגבולות המדיומלים בין אמנויות שונות ולארח אמנים וחוקרים מתחומים רבים תחת מבנה אחד. האני מאמין שפרסמו מנהליו גורס ש"הסככה היא מרכז לאמנויות ללא מטרות רווח שמזמין יצירות אמנות מקוריות, בכל התחומים והדיסציפלינות, לכל הקהלים. אנו מפגישים אמנים מבוססים ומתעוררים בתחומים שנעים בין היפ הופ למוזיקה קלאסית, ציור למדיה דיגיטלית, תיאטרון לספרות, פיסול לריקוד. על ידי צמצום חסמי הכניסה החברתיים והכלכליים, אנו נספק מרחב מסביר פנים לחדשנות ולחוויות אמנותיות ייחודיות. על ידי מתן גישה ותובנה לתהליך היצירה, אנו ניצור קשרים עמוקים בין האמנים לקהל שלנו".
חזון ראוי זה כבר נמצא תחת לא מעט חיצי ביקורת שכן מבט חטוף אל התוכנית האמנותית לשנת הפתיחה חושף הרבה יותר שמות גדולים והרבה פחות "צמצום חסמי כניסה". זהו ככל הנראה תוצר של הצורך להצדיק את הציפייה ולהביא את הקהל הגדול להכיר את המשכן ויש לציין שהם באמת לא חסכו באמצעים. פתיחת המקום לוותה בתערוכה חווייתית שהפגישה בין המוסיקה המינימליסטית של סטיב רייך וארבו פרט לציורים של גרהרד ריכטר. מופע תיאטרון שהפגיש בין הכוכב הבריטי בן ווישו לבין זמרת האופרה המפורסמת רנה פלמינג ופרויקט נוסף של מיצבי מולטימדיה תוצרת ביורק שמחברים בין תודעה אקולוגית ופנטזיה.
הסגנון הזה של שיתופי פעולה לא צפויים מאפיין את אלכס פוטס, המנכ"ל והמנהל האמנותי של המקום, אשר הובא ממרכז דומה Park Avenue Armory שנמצא בUpper East Side של מנהטן, שכיום נחשב כבר אחד המתחרים המרכזיים של ה Shed. תחת כהונתו של פוטס המקום נודע בבחירותיו הגרנדיוזיות המשלבות אמנויות פלסטיות לצד הופעות מוסיקה, מחול ותיאטרון. עוד לפני כן כיהן כמנהל האמנותי של פסטיבל התרבות של מנצ'סטר, במהלכו הוא יזם אופרות עם זמרי הרוק דיימון אלבורן ורופוס ויינרייט, ומחזה על חייה של מרינה אברמוביץ בבימוי רוברט וילסון. למיטבי לכת, אני ממליץ על כתבה נהדרת שנכתבה אודותיו ואודות ניהול אמנותי בכלל בניו יורקר לפני פתיחת המרכז (לינק: https://www.newyorker.com/magazine/2016/12/05/alex-poots-performance-art-impresario)
בהקשרי אמנות דיגיטלית, ה-Shed מביא עימו כמה בשורות משמחות. התערוכה הקבוצתית הראשונה במתחם הייתה Manual Override (לינק: https://theshed.org/program/63-manual-override ) שנאצרה על ידי נורה קאהן, אחד השמות המדוברים בתחום האוצרות והכתיבה אודות אמנות דיגיטלית. שמה של התערוכה לקוח מהמנגנון המוטמע במערכות אוטומציה, המאפשר לאדם לקחת בחזרה את השליטה מהמכונה אל הידיים האנושיות. העבודות בתערוכה כולן של אמניות המציעות דרכים חדשות לעצור, להפריע או לשנות את פעולת המכונה. העבודה המדוברת ביותר שייכת ללין הרשמן ליסון, שמקבלת בשנים האחרונות הכרה על עבודותיה פורצת הגבולות בסוגת האמנות הדיגיטלית. לדוגמא היא הייתה בין הראשונות שעסקו בהשלכות הבינה המלאכותית ויצרה צ'טבוטים (אלגוריתמים המחקים שיחה אנושית) כבר לפני יותר מ-20 שנה. בעבודתה בתערוכה, הרשמן ליסון מייצרת פרק אחרון ביומניה הדיגיטליים, אותם הקליטה מאז שקיבלה את מצלמת הוידאו לראשונה ב-1984. היומנים עסקו לאורך השנים בוידויים אודות אלימות והתעללות פסיכולוגית שחוו נשים, לרבות האמנית עצמה. בפרק אחרון זה היא עוסקת בביו-טכנולוגיה, המציעה אופציית שימור חדשה ליומנים, כזו שתשרוד ככל הנראה אחרי טכנולוגית הוידאו. היא נעזרת במחקרים עכשוווים בהם גנטיקאים שהפכו רצפי DNA למנגנון לשמירת מידע, להארד דיסק לכל דבר, ושומרת את ארכיון היומנים שלה במנגנון אחסון ביולוגי. כעת היא יכולה להכניס את יומניה חזרה לתוכה, לבלוע את היומנים כולם, לאפשר לגוף לעכל את העבר ואולי להחלים ולעבור הלאה.
לצד תערוכת האמנות הדיגיטלית שנסגרה בינתיים, מתקיימת עדיין, רטרוספקטיבה מרשימה ומרגשת לאגנס דנס, אמנית בת 89 שידועה בעבודותיה האקולוגיות. התערוכה היפיפיה מתפרשת על פני שתי קומות ומלווה בקטלוג מרהיב ( https://theshed.org/program/6-agnes-denes-absolutes-and-intermediates). הפוסטר לתערוכה מציג את עבודתה המפורסמת ביותר בתחום האקולוגי הנחשבת בגדר אייקון ניו יורקי. העבודה
Wheatfield A conforontation נוצרה בשנת 1982 ובמרכזה שתילת שדה חיטה בדרום מנהטן בצמוד למוסדות ההשקעות של וול סטריט. שדות החיטה שנגלו מצמרות המגדלים נועדו להוות תזכורת לסוכני הבורסה בדבר הסחורות הכה פיזיות, הבסיס לקיום האנושי, ההופכות בכסות המערכת שלהם לרשומות וירטואליות, סט מוגבל של פקודות מכירה וקניה.
הפתעה גדולה עבורי הייתה לגלות עד כמה דנס עסקה והתעניינה בעולם הדיגיטלי, לאו דווקא בהקשרים העכשוויים האינטרנטיים שלו, אלא בהקשרים המתמטיים-הקדומים יותר שלו, ברצון הבסיסי לייצג ידע, באינפורמציה, במבני נתונים. בשנות ה-60, עם ההתקדמויות הגדולות בתחום מדעי המחשב, דנס בחרה ליצור אלטרנטיבה לייצוגי הידע האנושי. היא בחרה ליצור "תוכנה" עם צורות גיאומטריות ובדגש על משולשים המייצגים בעיניה דיאלקטיקה המתקיימת ברעיונות האנושיים והיררכיה על ידי פירמידות (מוטיב המקבל ייצוג נרחב בעבודותיה המאוחרות יותר).
לדנס, כמו להרשמן ליסון, יש גם הסטוריה עם ניסויי שפה ולמידת מכונה. בסדרת הניסויים "Hamlet Fragmented- Wittgenstein’s Pain" מ-1971, הכניסה למחשב את החקירות הפילוסופיות של ויטגנשטיין כקלט, ואז הפעילה עליהם אלגוריתמים המבוססים על לוגיקת השפה שהציע. התוצאה שויטגנשטיין הפך "קורבן" של השיטה של עצמו, כשהטקסט שלו פושט ממשמעותו המקורית ומקבל משמעויות אחרות, לעיתים הפוכות לחלוטין. אפילו המילה "כאב" הוחלפה לפי שיטתו באופן מקסים ב"עונג".
התערוכה של דנס כבר מוכתרת כאחת מנקודות השיא של עונת האמנות הנוכחית במנהטן אבל אין ספק שדברים מסקרנים מובטחים גם בעתיד הקרוב לאוהבי האמנות הדיגיטלית של ימינו. התערוכה הבאה המתוכננת היא של האמן תומס סרסנו, עם הבטחה למיצב אימרסיבי שמשלב בין עכבישים, אוויר והרשת הקוסמית. לא פחות. לאחריה תערוכה של האמן איאן צ'אנג, שאותו הזכרתי בטור הראשון בבסיס (https://katzr.net/3d962e). צ'אנג ממשיך לחקור את מדיום האנימציה לצד בריאת עולמות וירטואלים שהם למעשה סימולציות ממוחשבות עם דמויות "חיות" המתקשרות ביניהם באופנים מפתיעים. אין ספק ש-The Shed בשנת 2020 מסתמן כאחד ממרכזי התרבות שנותנים רוח גבית לסוגה של האמנות הדיגיטלית.