אבן מקיר תזעק / גלעד מלצר
בשבוע זה שאזרחי ישראל, מצד אחד זוכרים בכאב את מחיר המלחמות, ומצד שני חוגגים עצמאות, אפשר ורצוי לזכור. באופן מצער חופש ושלום הפכו מצב נדיר באזורנו שבו יש הממשיכים לשלם מחיר יקר מדי יום ביומו, ולשאת צלקות פיזיות ונפשיות, בבית, בגלות, עכשיו ובעתיד הנראה לעין. שנים מהקונפליקטים שגבו, ועדיין גובים מחיר יקר ביותר מתרחשים בסוריה ובתימן. בשני המקרים, בחרתי אמנים שבניינים הפכו להיות החומר או הנושא דרכו הם מבטאים את החורבן והכאב.
מעבר למאות אלפי ההרוגים, מיליוני הפצועים והפגועים נפשית, הרס קהילות, ערים, כפרים ותשתיות, מעבר לצונאמי הפליטים שברח מהזוועות, מלחמת האזרחים המחרידה בסוריה, שקרובה לסיומה הפורמאלי עם נצחונו של הנשיא בשאר אל אסאד, הותירה אחריה שתי תופעות קצה בהקשר של תרבות ואמנות. מצד אחד, הרס, ביזה ובמקרים מסוים נזק בלתי הפיך לאתרי מורשת חשובים בקנה מידה היסטורי-עולמי, הרס מוסדות תרבות ואמנות עכשוויים, ומצד שני פריחה של יצירה שלא התאפשרה תחת שלטונו הרודני, האכזרי של אסאד – פריחה שקרתה וממשיכה לקרות הן בסוריה עצמה, ובעיקר בגלות.
תמאם עזאם לימד בפקולטה לאמנות באוניברסיטת דמשק כשפרצה המלחמה בשנת 2012. כשהמשטרה החשאית החלה לעצור אקדמאים, אמנים ועיתונאים, הוא עזב את הסטודיו שלו ואת ביתו, וברח לדובאי. הואיל והשאיר את כלי העבודה שלו בדמשק, וידע ששהותו בדובאי מוגבלת, החל לעבוד על מחשב, וליצור מה שהוא מכנה "ציורי קיר מרחוק". העבודה שלו "גרפיטי חירות" (2013), שבה "הדביק" לצילום בו נראה קיר של בניין מופצץ בחאלב את הנשיקה, הציור המפורסם של גוסטב קלימט (1907-08), הפך ויראלי, ומהר מאד הוא הוזמן להציג בגלריות באירופה. "השתמשתי בכוונה בציורים מערביים מפורסמים בעבודות שלי כי רציתי שהמערב יתבונן בהרס ובהרג בסוריה", עזאם סיפר בראיון. עזאם, שכיום חי בגרמניה, עובד בכמה טכניקות – הוא ממשיך ליצר קולאז'ים דיגיטליים של ציורים מפורסמים על אתרי-הרס ברחבי מולדתו, וגם חזר לצייר נופים אורבניים של חורבן.
בסדרת עבודות מהשנים 2014-15 הוא "הצניח" בניינים הרוסים מסוריה אל תוך תצלומי אתרים מוכרים ברחבי אירופה וארצות הברית. הבניין המופצץ מרחף בעזרת צרור בלונים צבעונים (עוד לפני מתקפת בלוני התבערה מעזה...) ונוחת על מגדלי התאומים בניו יורק, על הפירמידה המפורסמת שברחבת הלובר בפריז, ועל הביג-בן בניו יורק. השילוב של הומור, והמפגש המוקצן בין צילומי שחור לבן לדימויים הצבעוניים, בין המתיקות והשמחה של הנשיקה או הריקוד של מאטיס, ובין החיים והפריחה של האביב הסורי לבין פוטנציאל ההרס והמוות של הרימון שהפרחים עוטפים, מאפשרים לעזאם להגיע לקהלים גדולים עם נושא טעון, מורבידי, פוליטי. העבודות שלו מאז שעזב את דמשק נעות בין תקווה, כמו בהיקום שבו זוג הולך ברחוב שהופצץ לעבר דימוי ענק של כדור הארץ המבטיח, לבין ביקורת על המעורבות – או חוסר המעורבות של המערב, כמו בדגלים שבה דגלי מדינות שונות, בעיקר אירופאיות וצפון אמריקאיות צוירו על בנייני עיר חרבה בסוריה.
מלחמת האזרחים בתימן, שהסבב הנוכחי שלה החל בשנת 2015, אכזרית לא פחות. קרוב ל-100 אלף אנשים – ברובם אזרחים – נהרגו. מניין זה, נורא כשלעצמו, אינו כולל מספר דומה של ילדים שמתו בשל הרעב הכבד במדינה, וקרוב לשני מליון וחצי שמתו בשל התפרצות מגפת החולירה בתימן.
כמו בכל קטסטרופה-מעשה ידי אדם, במיוחד כזו שסופה לא נראה לעין, קשה לחברה המקומית שמנסה לשרוד לעסוק במותרות כגון אמנות ותרבות. למרות זאת, כפי שסיפרה חיפה סובאי בראיון באפריל 2019, "הבנתי שהפוליטיקאים, המדיה ושאר העולם לא רואים ולא מתכוונים לראות אותנו, אז החלטתי לגרום להם לראות". כמו נשים רבות בתימן, בטח ובטח בזמן המלחמה, היא בילתה את מרבית זמנה בבית, רק שהיא עשתה זאת עם עפרונות וצבעים ומחברת. "לא יכולתי לישון בלי גלולות או תמציות לשינה. הייתי היסטרית ומפוחדת כל הזמן, כמו רבים מאיתנו". אחרי תקופה ארוכה סובאי בת ה-28 החליטה ב-17 באוגוסט 2017 לצאת ולהגיב, ולעשות זאת בכלים וחומרים שיגרמו לאנשים לראות. היא יצאה לרחוב ראשי בשכונת מגוריה בצנעה, וציירה את מה שהפך להיות ציור הקיר הראשון בסדרת קורבנות אילמים (ניתן למצוא ב #silent_Victims ) בהם היא מנציחה שכנים שנהרגו, חברים שנפצעו, תוצאות של הפצצות, קרבות רחוב, צלפים.
כך שבעוד הקירות החרבים של בניינים בעירו ובמולדתו משמשים את עזאם להזכיר לעולם שכולנו קשורים זה לזה, מדמשק ועד ניו יורק, סובאי יוצאת לעיר שעדיין נמצאת תחת הפצצות, במטרה להפנות את תשומת הלב של כולנו. "המסר שלי הוא מסר של שלום", היא אומרת. "נשים וילדים הם הנפגעים העיקריים של המלחמה, ולאיש לא אכפת מהם. לי אכפת. המלחמה הזאת, כל מלחמה, היא מטומטמת. הנה, היא הרסה הכל בתימן, ולא נשאר כלום". חיפה ממשיכה לצייר. לא הכל הרוס. נשארה הרוח האנושית.
